נפתלי בנט נכנס לתפקיד רה"מ ברגל ימין, אך זה האתגר האמיתי שעוד לפניו

1. "מדברים מלשכתו של יו"ר האופוזיציה", אומרת מזכירתו כשעונים לטלפון, אני מחברת לך את מר נתניהו, ואז אומרת למר נתניהו "ראש הממשלה, בבקשה". הוא הולך בלי התואר ראש ממשלה, אבל מנסה להרגיש עם. נותרו לו מזכירה אחת, נהג אחד, לשכה רזה ומצומצמת, קומץ מאבטחים ומחנק בגרון. הוא נאחז בשולי השררה, נצמד לשרידי סממני השלטון, מתנחם באהבת ההמונים בטיילת של בת־ים, מנסה לשחזר את הקסם הישן ההוא. ממשיך לשחק את תפקיד ראש הממשלה, גם כשהוא לא.

בפניו, אנשים עוד נזהרים בכבודו. מאחורי גבו, הרינונים הולכים וגוברים. הוא מאמין ביכולתו המאגית להמשיך לכשף את הבייס, שילך בעקבותיו גם כשאין לאן. כתרנגולת ערופה הממשיכה לקרטע הלאה, הוא מתרוצץ, אחוז אמוק, מפרסם הודעות דרמטיות, מסיר גרביים בחוף הים, מתמרח באהבה המורעפת עליו, מתפלש באבק התהילה ההיא, משכנע את עצמו ואת סובביו שכל זה אינו אלא חלום רע. תכף המאבטחים יחזרו, השיירה תצמח לממדיה הקודמים, הגברת תחזור להתעמר במשרתיה, המדינה תחזור לממן הכל, והסדר ישוב על כנו.

הוא לא מאמין שזה קרה לו. שהקבינט המדיני־ביטחוני מתכנס, אך לא בראשותו. שמליאת הממשלה יושבת, לא בנוכחותו. שראש הממשלה מוסר הצהרה חשובה בנתב"ג, וזה לא הוא. האם הוא נותן דין וחשבון לעצמו? האם הוא עושה חשבון נפש? האם הוא מבין מי אשם במפלה החמוצה הזו? האם, בשולי התלונות על "החרמות האישיים" שהוטלו עליו, הוא מנסה להבין מדוע חוץ מהחרדים והכהניסטים אף אחד לא מוכן לגעת בו, אפילו לא במקל ארוך במיוחד? אני מעריך שלא. הוא מתקרבן, מאשים את כולם, זולתו: הסמול, התקשורת, "נפתלי ואיילת", שלא לדבר על "גדעון". כולם אשמים, חוץ ממנו או, חלילה, מי מבני משפחתו.

מעבר למלנכוליה הטרגית, יש כאן גם משחק מסוכן. לא רק קומץ החסידים עם המגפון מול ביתו של בנט ברעננה זורמים עם משחק התפקידים הילדותי הזה. גם חברי כנסת, שרים לשעבר, מחוקקים ישראלים, ממשיכים לפזז סביב הפנכה, לקשקש ולנבור בה, בתקווה למצוא פירור כלשהו, להציל בדל כיבוד מהימים הטובים ההם. הם מטיחים בבנט, שוב ושוב, גידופים ונאצות מהסוג הירוד ביותר, ממאנים לזכור שלפני רגע הציעו לו להיות "ראשון ברוטציה". הם גם מצהירים, חזור והצהר, שבנט הוא לא ראש ממשלה לגיטימי. שהוא לא ראש הממשלה שלהם. להם יש ראש ממשלה אחר. ראש הממשלה הנבחר באמת, לנצח נצחים, בידי השכינה. ראש הממשלה שהקדוש ברוך הוא נגע בו. שליחו עלי אדמות. או כמו ששמעון ריקלין הודיע (בפודקסט של "הארץ"): "נתניהו הוא חמורו של משיח. המטרה היא בית המקדש השלישי". לא הייתי שם, כדי לשאול את ריקלין, איך קוראים לחמורו של החמור של משיח.

דבר כזה עוד לא היה כאן. כן, ח"כים כבר גילו גסות רוח מול ראשי ממשלה (גם מול נתניהו), אבל עוד טרם ידענו מצב שבו המפלגה הגדולה בישראל, על כמעט כל ח"כיה ובכיריה, מאמצת מציאות מופרכת שבה ראש הממשלה הנבחר, שזכה לאמון הכנסת ונשבע אמונים למדינה, הוא "לא ראש הממשלה שלהם". אף ראש אופוזיציה זולתו לא היה מעלה על דעתו להוביל את אנשיו לחרפה כזו. אף פוליטיקאי שפוי, בלתו, לא היה ממשיך לנסר את היסודות שעליהם נשענת המדינה, רק כדי למצוץ עוד רסיס של טיפה מלשדה. מה ששלו, שלו.

צריך להתעכב ארוכות על דבריו של ריקלין, אחד ממבשרי הביביזם בתצורתו הנחותה ביותר. המדינה הזו ידעה פולחני אישיות בעבר. בן־גוריון היה, בזמנו, אבן הראשה של המדינה. את "הזקן" העריצו כולם, גם שונאיו. אחר כך היה בגין־בגין, ששלהב כיכרות ודמיונות ובישר את המהפך הפוליטי, עד שכרע וקרס. ואז בא נתניהו.

בפודקאסט הלא ייאמן שבו התראיין, שרטט שמעון ריקלין את קווי המתאר של הציונות החדשה. הגרסה הריקלינית של הביביזם היא התשובה שלנו לאחים המוסלמים. כמעט אחד לאחד. גידולי פרא שצמחו מהשוליים, החלו את דרכם הצנועה מתחת לסלע ששמו נתניהו, ועכשיו מלבלבים לעיני כל בחוץ, הולכים ותופסים נפח, מכים שורשים, נותנים את הטון.

מבחינתם, גם נתניהו הוא מעין כלי, תינוק שנשבה, חמור שעל גבו נקים את בית המקדש השלישי. נכון, נתניהו חילוני אדוק, הגרסה היחידה של פרה אדומה שהוא מכיר באה כמדליוני פילה וואגיו (שמישהו אחר ישלם עליהם), אבל כל זה קצף על פני המים הקדושים. נתניהו צריך לתחזק את מדינת תל אביב ואת החילונים, הרי בסוף צריך גם תזרים מזומנים לפרויקט המקדש השלישי. זהו תפקידו ההיסטורי.

2.מה שמיר היה אומר?
אלה הם פני הליכוד הנוכחיים. משיחיות רדודה, פולחן אישיות נבוב, קיצוניות דתית לאומנית ושפת ביבים. מה הפלא שאנשים כלימור לבנת (ששכלה השבוע את אמה, "זמרת המחתרות" שולמית לבנת), דן מרידור, מיכאל איתן, גדעון סער, צבי האוזר, בני בגין ורבים אחרים נמלטו מאזור האסון הזה כנשוכי נחש? מה היה אומר היום יצחק שמיר למראה בגדי מפלגתו החדשים? שמיר, שהיה עוזב את מליאת הכנסת בשעה שהרב מאיר כהנא עלה לנאום. שמיר, שהיה חד מספיק כדי להדביק לנתניהו את הכינוי "מלאך חבלה". שמיר, שלא היה מעלה על דעתו לחטוף מדינה כדי לשמור על השלטון, לא להעביר תקציב מדינה כדי לעקוץ את השותף הקואליציוני. שמיר, שהתבקש למתן את האידיאולוגיה שלו ערב בחירות 92', כי "רבין עלול לנצח", וענה שככה זה בדמוקרטיה, גם אם נפסיד, לפחות נעמוד על עקרונותינו. ועוד לא דיברנו על בגין.

ביום שני השבוע עמד נתניהו והודיע "הודעה דרמטית". הוא גילה לעם ישראל שיאיר לפיד התחייב בפני מקבילו האמריקאי טוני בלינקן שישראל לא תפעל יותר נגד איראן בלי אישור מוקדם מארה"ב. הוא אמר את הדברים אף על פי שהוא יודע שאין להם שחר. הוא אמר את הדברים אף על פי שהוא יודע מה פירוש המושג "אפס הפתעות" במרקם היחסים הרגיש שהוא הצליח להחריב בין ירושלים לוושינגטון. הוא אמר את הדברים אף על פי שהוא עצמו וממשלתו האחרונה חידשו רק עכשיו את עקרון ה"אפס הפתעות" מול ממשל ביידן. הוא אמר את הדברים אף על פי שהוא יודע שהכוונה היא לפעילות מדינית, להצהרות, למהלכים פוליטיים ולא לפעילות חשאית עלומה מהסוג שישראל מבצעת כל הזמן נגד אויביה.

דבריו של נתניהו הדהדו עדיין כשביום רביעי בלילה פרסם אלון בן דוד שכלי טיס לא מאויש ולא מזוהה תקף בעומק איראן מפעל ליצור רכיבים רגישים מאוד בצנטריפוגות של פרויקט הגרעין האיראני. מטבע הדברים, ישראל לא לוקחת אחריות על הפעולה הזו. מצד שני, אני יכול להבטיח לכם שהסיכוי שארה"ב ביצעה אותה, ברגעים הכי רגישים של המו"מ עם איראן על הסכם גרעין חדש, אינו קיים. מי נשאר? הסעודים? האמירותים? בדיחה. אז שכל אחד יגיע למסקנות שלו בעצמו ובלבד שאחת מהן תהיה פשוטה: האיש משקר באופוזיציה לא פחות, ואולי אפילו יותר, מכפי ששיקר בקואליציה.

זאת ועוד: למחרת התברר שזהות היעד שהותקף הועברה לאמריקאים מראש על ידי ישראל לפני כשנה. מי היה ראש ממשלה לפני כשנה? אז כשהוא שיקר שם, מול פני האומה, הוא ידע שהשקר ייחשף. הוא ידע את זה בוודאות מוחלטת, כי הוא יודע שאין סרט שבו ישראל של בנט, לפיד, גנץ וסער תפסיק לפעול, בכל החזיתות, נגד הגרעין האיראני. ואף על פי שידע שייתפס, הוא שיקר. למה הוא מרשה לעצמו להיות אדיש לעובדת היותו שקרן מוכר ורשמי? כי הוא לא משלם מחיר על שקריו. כמו שהוא אוהב.

כשהוא מבטיח לבנט (וגם לסער, וגם לגנץ) להיות "ראשון ברוטציה", חסידיו טוענים אחר כך בלי בושה שהוא "לא התכוון לקיים". כשהוא מבטיח בקמפיין שלא תהיה יותר רוטציה, אותו כנ"ל בדיוק. כשהוא מכרכר ומפזז סביב מנסור עבאס, זה היה שקר. כשהוא חותם עם בני גנץ ומצהיר "בלי טריקים ובלי שטיקים", הוא בעצם מתכוון לעקוץ. שופרותיו לא מתביישים להלל ולשבח את התכונה האלוהית הזו של המנהיג: הוא מרמה את כולם בלי למצמץ. איזה כבוד. גבי אשכנזי אמר עליו פעם ש"הוא נושא את השקר בגאון". כן, הוא פשוט מתגאה בו.