"תעני כמו ילדה טובה", "ילדה קטנה", כך קראו באופוזיציה לח"כ עידית סילמן (ימינה) במהלך הדיון שהתקיים בוועדה המסדרת. אני לא מסכימה עם האידיאולוגיה שלה, ולא נמצאת באותו המחנה הפוליטי כמוה, אבל לאף אחד או אחת לא מגיע שיתקפו אותו ככה - בטח כשמדובר בדברים שאין להם שליטה עליהם, כמו הגיל הביולוגי, הקול העדין ועצם העובדה שהיא אישה.
רוצים למתוח עליה ביקורת, אז תעשו את זה בצורה עניינית ולא מזלזלת. איך הייתם מרגישים אם מישהו היה מדבר ככה לבנות שלכם? לא הייתם רוצים להחטיף לבן אדם שידבר ככה לאשתכם? יש דרכים הרבה יותר הגיוניות לדבר למי שמהווה עליכם איום (וכן חברים - אם היא לא היתה מהווה איום עבורכם סביר מאוד להניח שלא הייתם מדברים ככה). אז נכון שהיא אישה שנראית עדינה (לא מכירה אותה אז לא יכולה להעיד) ונכון שהיא לא צועקת כמוכם - כי אפשר להעביר את המסר גם בלי לדבר ככה, אבל זו לא סיבה להקטין אותה. וחוץ מזה - לגבר הייתם מדברים ככה?
כבחורה בשנות ה-20 לחיי אני נתפסת לעיתים כעדינה ולא מאיימת. הביטחון שלי לא בשמיים, אני יחסית קטנה פיזית ונראית רכה ושברירית בעיני אנשים. מה לעשות - זה המצב כרגע. העובדה הזו לא הופכת אותי לפחות טובה, חכמה או מקצועית מבחור בן גילי. אני אוהבת לקנות בגדים, איפור וטיפוח, ומבחינתי למצוא ג'ינס שיושב מושלם על הגוף זה דבר משמח. העובדה הזו לא עושה אותי שטחית ולא אומרת שאני פחות ממישהו אחר. אני לא אוהבת לצפות בכדורגל כי זה פשוט לא מעניין אותי, ולא - למגדר שלי אין קשר לזה. אם אני כועסת - אז ישר יגידו שאני מגזימה, אם אני נסערת - אז אני היסטרית, ואם אני עומדת על שלי? אז בכלל זה לא טוב, כי הרי בחורה לא יכולה להיות לעמוד על שלה.
כשטיילור סוויפט הוציאה את השיר The man לפני כשנה וחצי הרגשתי כאילו מישהו הוציא לי את המילים מהפה - הרי לא יכול להיות שאני מקצועית, אבל עדיין יחשבו שאני לא מבינה כלום - בגלל מה שיש/אין לי בין הרגליים. אני רוצה להצליח להתקדם בזכות מי שאני ומה שאני עושה - בלי שאנשים יתהו בלב האם זה באמת מגיע לי, אני רוצה להגיע למצב שאני יכולה לדבר על נושאים כמו שכר מבלי לחשוש שאולי זה לא מגיע לי ולדעת לדרוש את מה שבאמת מגיע לי.
אני רוצה להאמין שבשלב מסוים לא יצפו ממני להיות מושלמת כל הזמן. שאני פשוט אוכל להיות מי שאני ולא אצטרך להרגיש שאני נלחמת על המקום שלי ושלא יקשיבו לי כי אני אישה. אני פשוט רוצה שיבינו שאני יכולה להיות גם וגם - גם מקצועית וגם עדינה ושקטה, גם להתעניין בביגוד ואופנה וטיפוח וגם בטכנולוגיה - כי הרי אפשר להבין גם וגם.
אני בעיקר רוצה להגיע למצב שאני לא אצטרך לבקש באופן ספציפי לראיין אישה ושפשוט יהיה מובן מאליו לאנשים שהמגדר לא משפיע על היכולת. רוצה להגיע לשלב שאני לא אצטרך להתייחס לכך שהיא הראשונה בתפקיד ולהשתמש בביטוי הקלישאתי "תקרת הזכוכית", כי פייר - כמה אפשר ללכת על עקבים גבוהים בגלל הזכוכיות שנופצו? זכיתי להיות מוקפת באנשים שמתייחסים למקצועיות שלי ולא לזה שאני בחורה צעירה. אבל אני רוצה להאמין שבשלב מסוים נוכל לראות אישה שהצליחה ושלא ישאלו אותה ישר על הילדים ומי יאסוף אותם בארבע? אבל כן - מותר לדבר איתה על הרקע המקצועי שלה ועל מה שהיא עשתה או עושה, וכן יכול להיות שהיא תבין בנושא מסוים יותר מהגבר שיושב במשרד לידה וזה בסדר לחלוטין.