המנצחת ענת אהרוני קיבלה את כשרונה המוזיקלי כמתת-אל. זהו סיפורה של ילדה חיפאית, שהייתה נרדמת לצלילי שירתו היפה של הרכב של שישיית גברים, שריחפה אליה מהחדר השני. שם הם, חבר'ה מקיבוץ יפעת (שאחד מהם, חגי מירום, נהיה חבר-כנסת מפורסם), היו מקיימים חזרות בהדרכת אביה המנוח, מיכאל, עובד אגד ומוזיקאי חובב. "זה היה בשבילי קסם מופלא, שסחף אותי אל המוזיקה", מציינת הילדה של אז, שהגשימה את חלום הניצוח של אביה.
בצהרי שבת תנצח אהרוני על מקהלת "אודיאנה", שהיא המייסדת והמנהלת המוזיקלית שלה, באחד מעשרת מופעי "קונצרטים פלוס", סופשבוע מוזיקלי של עמותת פליציה בלומנטל במרכז סוזן דלל. במופע שלה, "כשאור דולק בחלונו", תצדיע "אודיאנה" לסשה ארגוב, מגדולי המלחינים שלנו, במלאת 25 שנה לפטירתו (באיחור של כתשעה חודשים מחמת הקורונה). זאת אמורה להיות חגיגה מוזיקלית, כשהשירים יבוצעו בעיבודיהם של מלחינים מהשורה הראשונה בארץ.
כלומר, החידוש הפעם הוא שמעבדי השירים באים מהמוזיקה הרצינית ולא מהמוזיקה הקלה, כפי שקורה בדרך כלל. אני מעלה בפני אהרוני סברה שלי, שזה כאילו "תפור" על שיריו של סשה, שבגלל מורכבותם רבים מהם אינם "עוברים" בשירה בציבור וזאת למרות שלא היה מלחין של מקהלות. "אתה צודק", היא מסכימה. "בהלחנה של סשה יש משהו קלאסי, במידה מסוימת כמו הלידר של שוברט".
בין המלחינים שנענו לקריאה לדגל - אייל באט, ארי בן-שבתאי, משה זורמן, אהרן חרל"פ, חיים פרמונט והגר קדימה, שלדבריה הרימו את הכפפה בשמחה והתבטאו איש-איש בסגנונו ועם הלב שלו, במפגן של שילוב דורות במוזיקה. החצוצרן איתמר ארגוב יבוא הפעם בלי חצוצרתו; "רק" בשביל לדבר על אביו הנערץ.
מה זה "אודיאנה"? זה לא משהו הודי?
"אכן, זה שם של תנוחה הודית, שמתייחסת לציפור שעפה למעלה".
"קולות השדה", שמה של המקהלה עם הקמתה ב-2004, לא היה מספיק טוב בשבילה?
"אני לא יכולה לומר לך, שהוא לא מספיק טוב. יש לנו אפילו געגוע לשם הזה. שינינו כשהבנו ש'קולות השדה' הצטלצל כשם של חבורת זמר, מה שאנחנו לא, אם כי יש בנו עדיין מקולות השדה, עם התמימות והחיבור לטבע".
במקהלה, שכמעט תמיד שרה אקפלה, היינו ללא ליווי, יש קצת למעלה מ-20 זמרים מרחבי הצפון, איש מהם לא מוכר וחזרותיה נערכות באולם בית הספר בהרדוף, קיבוצה של אהרוני. כשהיא נשאלת מה הביאה להקמתה, היא משיבה: "מקהלות זה מה שאני עושה כל החיים וכאן קיבצתי סביבי לא רק אנשים ששרים יפה, אלא כאלה שמחפשים עומק ומשמעות, כשאני רואה בהם שותפים לדרך".
במקביל מנצחת אהרוני גם על מקהלת "שירת העמק", שהוקמה על-ידי עדית צין וגם אנשיה מהצפון. זאת מקהלה גדולה בהרבה מ"אודיאנה" ומבצעת לצד הרפרטואר הקלאסי גם שירים עבריים.
אם נחזור לסיום לסיפורה האישי, אצלה כאמור המוזיקה מהבית ומאביה שלחץ בפלמ"ח אקורדיון. היא למדה לתואר ראשון מתמטיקה וגם ניצוח, "כשלא ידעתי בהתחלה במה לבחור". שנים היא לימדה מתמטיקה במכינה של האוניברסיטה, "אבל לא השתמשתי בזה במוזיקה שלי". אהרוני מאוד-מאוד מתגעגעת למנצח מנדי רודן, שהיה המורה המובהק שלה לניצוח ולמלחין מארק קופיטמן, שממנו היא למדה את יסודות הקומפוזיציה.
אהרוני היא אם לארבעה בנים, הקשורים למוזיקה בצורה זו או אחרת. בעלה, נגר בעיסוקו, איננו עוסק במוזיקה, אבל הוא בא ממשפחה מוזיקלית מאוד מפורסמת. הם חיים את השקט ואת הטבע בהרדוף, שם גם לימדה בתיכון את שירת המקהלה וגם הביאה את המוזיקה למרכז שיקומי לפגועי נפש שהוקם במקום.
לבסוף, שאלה קצת אפיקורסית: כאמנות מאוד קדומה, האם שירת המקהלה עודנה "אין" בעידננו הסופר-מודרני?
"אם אדם רוצה לעשות משהו טוב בחיים שלו, שישיר במקהלה, מה שיחבר אותו למהות שלו, תוך כדי עבודת צוות הכי עמוקה שיש".