צעיר בן 26 עמד פעם מול בית הנשיא בירושלים והפגין נגד כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה. המדינה, כמוהו, הייתה צעירה ותמימה. הוא היה פעיל פוליטי נמרץ, נלהב, תלמיד מצטיין של ז'בוטינסקי, איש ההוד וההדר, ירושלים ובית"ר. קראו לו ראובן, אבל החברים ב"חרות" הכירו אותו בתור "רובי".
מאז חלפו 56 שנה. רובי נשאר רובי, אבל בשבע השנים האחרונות הוא לא מפגין מול בית הנשיא, אלא גר בו. כל השאר, השתנה לבלי הכר. גרמניה אחרת, ישראל אחרת, העולם שונה לגמרי. ביום חמישי האחרון, בפעילות הרשמית האחרונה שלו כנשיא מדינת היהודים, אירח ריבלין באותו משכן נשיאי ישראל באותה ירושלים, את נשיא גרמניה, פרנק־ולטר שטיינמאייר.
ימים ספורים לפני שהוא מסיים את כהונתו כנשיא העשירי של מדינת ישראל, סיפר ריבלין לעמיתו הגרמני על הדרך שעבר הוא, שעברה המדינה, שעבר העולם מאז הסיקסטיז, תקופה שבה כולם היו מפגינים, צודקים, אופטימיים ותמימים. "במהלך השנים האחרונות עברתי יחד איתך מסע", אמר ריבלין לשטיינמאייר, "זכיתי לצעוד איתך במסע מאלף לאורך התחנות הקשות, הכואבות ביותר בעבר המשותף לשני העמים שלנו, מסע שהתקדם תמיד לעבר העתיד".
זו לא הייתה סגירת המעגל המושלמת היחידה שלה זכה ריבלין בדמדומי כהונתו. אף שזה נראה מופרך עד לפני שבועות ספורים, כהונתו של ריבלין כנשיא נמשכה מעבר לכהונתו הנצחית של נתניהו כראש ממשלה. ריבלין לא יגיד על זה מילה, אבל דומה שהעניין הזה לא עלה לו בבריאות, אלא להפך. נתניהו עשה הכל, כולל הכל, כדי למנוע ממנו להיבחר לנשיאות.
זאת, אף על פי שריבלין בא מאותה מפלגה, מאותה תורה, מאותה עיר ומאותו בית גידול. נתניהו הציע את הנשיאות לכל זב ומצורע, ניסה אפילו לבטל את המוסד עצמו, רק כדי להיפטר מרובי. הוא עשה את זה בלי שום סיבה אמיתית נראית לעין, למעט טירוף טהור. בסופו של דבר, נתניהו הובס וריבלין נבחר. נתניהו לא הצליח להיפטר מרובי. בעצם, רובי הוא זה שנפטר מנתניהו. עוד נחזור לזה, ובהרחבה.
לא מגיע לריבלין שנסכם את כהונתו רק על פי שעון נתניהו. הוא היה נשיא ראוי, טוב, מכובד ומכבד. בדיוק הנשיא שלו נזקקנו בעת הזו. לבושתי, לא תמכתי בבחירתו. חשבתי שהוא ימני מדי, לאומני מדי, רגשן מדי, עמוס פאתוס רב מדי. הוא היה מהיחידים שהעזו להתנגד, לפני יותר משבע שנים, לפתרון שתי המדינות ולהרהר בקול רם באופציית המדינה האחת.
אנחנו, שהתרגלנו לאנשי ימין משבשבים, המתאימים את דעותיהם ומעשיהם לנסיבות ולמציאות, לא ידענו איך לאכול את ריבלין, שקם ומרד אפילו בידידו הקרוב ומושא הערצתו, אריאל שרון, כשזה החליט להתהפך על מפעל ההתנחלויות ולבצע את ההתנתקות. היום, בסיומה של כהונה מתישה, עמוסת דרמות מסמרות שיער, מהפכים ותמורות, אין ברירה אלא להודות בפה מלא: טעיתי.
ריבלין היה האלטרנטיבה הממלכתית השפויה, המאחדת וההכרחית במחציתו השנייה של עידן נתניהו, שבו הפך ראש הממשלה לנגיף אלים הנלחם בגוף המארח אותו והסתער במלוא עוצמתו על המרקם העדין והחשוב שמחזיק אותנו כאן ביחד.
ריבלין היה הגורם המאזן, הבולם, המרגיע, שניסה לשמור על הצלם הממלכתי ועל שאריות השפיות השלטונית. הוא היה מכונת הנשמה בתוך תחושת החנק הכללית שאפפה אותנו.
אף על פי שנדמה היה בשנים האחרונות שהוא מפסיד, בסופו של דבר הוא ניצח. לא רק הוא. גם אנחנו. הממלכה ניצחה את המלך. ימניים ושמאלנים, אנשי מרכז ופריפריה, חרדים וחילונים, ציונות דתית, ערבים, אשכנזים וספרדים. כל מי שחושב שישראל מעל הכל, שהמדינה חשובה ממנהיגיה. כל מי שמאמין שאנחנו צריכים להמשיך לחיות כאן ביחד. כל אלה נשמו לפני שלושה שבועות לרווחה. גם ריבלין.