מעטים בציבור הישראלי מודעים לאירועים שהתרחשו בדרבן שבדרום אפריקה בספטמבר 2001, ולחשיבותם למאבק כיום נגד אנטישמיות ואנטי־ציונות.
באותה תקופה, הפיגועים וגלי האלימות שהשתוללו בארץ נתפסו בעיני הציבור הישראלי כאיום הקיומי הכי חמור על המדינה, אך במקביל קיימה נציבות זכויות האדם של האו”ם ועידה לציון סופו של האפרטהייד בדרום אפריקה.
על הפרק היה אימוץ תוכנית נגד גזענות ואפליה ברחבי העולם, אבל במקום זאת הפך הכנס ליריד אנטישמיות ושנאה כלפי יהודים ומדינת ישראל.
ועידת דרבן כללה שלושה מסלולים - דיפלומטי, נוער, וארגונים לא ממשלתיים. כאשר התברר שעמד לעלות להצבעה מסמך המאשים את ישראל ברצח עם, בטיהור אתני ובפשעי מלחמה, המשלחות הדיפלומטיות של ארצות הברית וישראל עזבו בהפגנתיות.
האירופאים והקנדים נשארו ותיווכו גרסה מתוקנת שריככה את ההאשמות, אך לא ביטלה את הטון האנטי־ישראלי של המסמך.
המאבק האמיתי התרחש במקביל בפורום הארגונים הלא ממשלתיים, שבו לקחו חלק למעלה מ־1,500 ארגונים במה שהפך לאחד האירועים המגדירים את האנטישמיות: צעדות המוניות נגד ישראל ברחובות דרבן, הפצת חומרי שנאה כולל “הפרוטוקולים של זקני ציון”, שלטים עם מגן דוד לצד צלב קרס, ואיומים כלפי דוברים יהודים.
אלה רק חלק מהדברים שהתרחשו בפורום, שמומן על ידי האו”ם, האיחוד האירופי, קנדה וקרן פורד. כל זה נעשה לעיני כל העולם ובמסגרת רשמית של האו”ם, מה שגרם לישראלים וליהודים שהשתתפו בכנס להרגיש מאוימים כפי שלא הרגישו מאז הימים שלפני קום המדינה.
הכתובת הייתה על הקיר משום שכבר בפגישת הכנה של האו”ם בטהרן לקראת הכנס, הציג פורום הארגונים הלא ממשלתיים את תוכנית הפעולה שלו ל”בידוד המוחלט הבינלאומי של ישראל כמדינת אפרטהייד”.
מאז, אותם ארגונים ואחרים מיישמים את קמפיין החרם בצל סיסמאות כמו “ביקורת לגיטימית כלפי המדיניות הישראלית”. כבר אז הוצבה המטרה להשתמש בבית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג כאמצעי לחימה משפטי ולהשמיץ את ישראל בזירה הבינלאומית. מושג האפרטהייד הוצמד לישראל תוך זלזול בפשעי האפרטהייד שבאמת התרחשו בדרום אפריקה.
בימים אלה מתכננת מועצת זכויות האדם של האו”ם כנס לציון 20 שנה לוועידת דרבן, שככל הנראה ייערך בספטמבר הקרוב. בריטניה, ארצות הברית והונגריה כבר הודיעו שלא ישתתפו בו.
כמו אז, המאבק האמיתי הוא בזירה של הארגונים הלא ממשלתיים, שמגדירים את עצמם כארגוני זכויות אדם ומנצלים את זה לפעילות פוליטית אנטי־ישראלית. חלקם ארגוני ענק כמו Human Rights Watch, חלקם ארגונים פלסטיניים הקשורים לארגוני טרור.
כמעט כולם נהנים מתמיכה נרחבת של האו”ם והממשלות האירופיות. לפי מחקר של מכון NGO Monitor, מדובר בלפחות 100 מיליון דולר מדי שנה.
כעבור 20 שנה מהוועידה ההיא, שווה לעצור ולבחון עד כמה באמת הצליחו אותם ארגונים במשימתם. החרם על ישראל ממשיך לעשות רעש, אך בפועל אין הוכחות לכך שהוא גרם לנזק כלכלי ממשי למשק הישראלי.
בנוסף, ישראל רחוקה מלהיות מבודדת. עם הסכמי אברהם והיחסים החדשים עם מדינות אפריקה, ההפך הוא נכון. ואם המטרה הייתה לקדם הקמת מדינה פלסטינית, היעד הזה יותר רחוק מאי פעם. ההישג היחיד של קמפיין החרם הוא עיוות של מושגים כמו צדק, זכויות אדם וחופש.
עלינו לציין 20 שנה לוועידת דרבן לא רק בהסתכלות אחורה, אלא עם מבט קדימה, ולהחזיר את ישראל ואת הציונות למקומן הבונה והמאחד עבור כל עם ישראל.
הכותבת היא סגנית נשיא NGO Monitor