קשה לי לספור את כמות השטרות שהכנסתי במהלך השנים אל תוך מעטפות באירועים כאלו ואחרים. גם כשלא היה לי שקל, דאגתי לעבוד יום או יומיים לפני האירוע בבייביסיטינג מזדמן, ב־30 שקלים לקנות חלב, לחם וגבינה צהובה ואת שאר הכסף לשמור עד שיוכנס למעטפה ועליה שמי.
כשהתחלתי להתפרנס כראוי והתחתנתי, פתאום חיבבתי חתונות, בריתות ובר מצוות, כי הייתי יכולה להביא מאפרת שתדאג לי לפני כן, אפילו לקנות לבעלי המושבניק עם סנדלי השורש איזו חולצה מכופתרת יפה לקראת המאורע, ולשלשל לתיבה בכניסה לאולם מעטפה שלא תבייש אותי אף פעם. הרי בינינו, מה רע באירועים האלו? את רוב האורחים אנחנו מכירים, האוכל כמעט תמיד מעולה, יש בופה חופשי, אלכוהול בחינם וכל הלהיטים העכשוויים על רחבה צבעונית ושמחה. כמובן שיש גם טקסי אהבה דתיים או חילוניים מאוד מרגשים, אבל מי לא בורח מהם כדי לתפוס מקום ישיבה ברגע שנשברת הכוס?
בשבוע שעבר השארתי את גפן בת החמישה חודשים עם בעלי, גור, והתארגנתי לצאת לאירוע. היה זה יום ראשון בצהריים, תקוע מכל הבחינות ובכל זאת, בעלי האירוע שחגגו בר מצווה לבנם, לא ויתרו, לקחו 300 איש איתם אל הכותל המערבי לצפות בבנם מניח תפילין, מקבל ספר תורה ועומד בין שני גברים שנראה כאילו הם עדיין בג'ט לג מהודו, ומחייך כשהם תוקעים בשופרות גדולים. לא היה בגופי מקום שלא הזעתי בו, וסליחה על התיאור הקשה, לא הבנתי מה ההיגיון במסע המתיש הזה ואחר כך בהליכה של עוד שני קילומטרים עד לאולם היפה כל כך שמשקיף אל חומות ירושלים.
בכל זאת, כשהיה קצת זמן חופשי, רכשתי לי בכמה שקלים צמיד אדום, נגד עין רעה, לכל מקרה שיקרה, אכלתי בייגלה עם זעתר שמכר לי איש שאמור להיות בן דוד אבל מתנהג כמו אויב, אחרת איך תסבירו את 20 השקלים שהוא גבה על חתיכת הבצק הזו, ואפילו טמנתי פתק בכותל. את שכתבתי בו לא צריך לנחש, אני אמא, ולא טובתי היא המעניינת.
אחר כך, כשהורה המדריך הדתי - שבכל עשר דקות הליכה עצר והסביר משהו בהלכה - להסתדר בשורה ארוכה ולהתחיל לצעוד לכיוון המסעדה, נתקלתי בה - קרובת משפחה רחוקה (יש דבר כזה בכלל?) יושבת על אחת מחומות האבנים הירושלמיות, ביד אחת מנענעת עגלה עם תינוקת בוכה וביד השנייה מכינה במהירות בקבוק חלב.
לעתים, תרה בעיניה אחר בעלה, ידעתי שגם הוא נמצא, כי שוחחתי איתו ואפילו הצטלמנו כמה דקות לפני שיצאנו אל הדרך, אבל הוא לא נראה ברקע. באינסטינקט אמהי הלכתי אליה ואף על פי שלא כל כך שוחחנו בעבר, הסתכלתי עליה, שאלתי “אפשר?", ולקחתי את הבקבוק מידה, שקשקתי אותו והכנסתי את התרמוס ואת מחלק מנות החלב לתיקה שעה שהיא מרימה את התינוקת היפה שלה ולוחשת לה “ששש, הנה אני מביאה לך בקבוק". זו הייתה תינוקת ממש קטנה, בת חודש, אולי קצת יותר, חשבתי על גפן שלי, פתאום היא נראתה לי גדולה ובוגרת פי כמה.
האישה, שעכשיו גיליתי בפעם הראשונה, אף שהייתי בחתונתה ואפילו במסיבת המקווה שלה, שהיא בעלת עיניים ירוקות מדהימות והכל אצלה במקום, גם כל כך מעט זמן אחרי לידה, הודתה לי, כרבלה את התינוקת הבוכה בחיקה ונתנה לה את הבקבוק שממנו לגמה בתאווה. “מה שלומך? מרסל, נכון?", שאלה אותי. “כן, אני בסדר", עניתי והבטתי על התינוקת, “אתם בטח בתקופת הגזים, זה לא קל", אמרתי וראיתי איך היא מנסה להגיד משהו ושותקת, מנסה להגיד, ועוצרת, מנסה שוב, להגיד ומרכינה את ראשה, ידעתי שאם תאמר מילה, יפרוץ ממנה בכי בלתי נשלט, אז המשכתי לדבר, שיבחתי אותה על האופן שבו היא מחזיקה את התינוקת ומלטפת אותה, למרות כל הרעש וההמולה מסביב. אמרתי שהתינוקת מאוד דומה לה, אחר כך סיפרתי שלא ישנתי, שהקריירה שלי נדחקה לצד, שכמה שנצעק “שוויון זכויות! שוויון זכויות", זה בולשיט בכל הנוגע לתינוק קטן, כי בינינו, זו האמא שצריכה לתפקד ולוותר, ולתת מענה 24/7 ויתפקד האב ככל שיתפקד.
היא הבינה הכל. למען האמת, חשבתי שאני מגזימה במונולוג שלי ואולי אני חוטאת יותר משאני עוזרת, אבל לא חדלתי, כי ראיתי איך היא שותה את מילותיי בזמן שהתינוקת שותה את החלב. סיפרתי איך חשבתי שיעטפו אותי, שאם כל החיים הייתי לעצמי, חזקה, יחידה, שורדת, אחרי הלידה יראו אותי, יידעו שיבואו ימים שאבכה, אהיה מותשת, אתפרק, שישרוף לי, אדמם, יכאב לי, ומעבר לטרדות היומיום אצטרך גם לגדל, לחייך, להאכיל, לחתל ולהרדים תינוקת קטנה.
גם את המסקנות לא חסכתי ממנה. שבפעם הראשונה בחיי למדתי לא לצפות, שאם היה לי שביב תקווה אחרון הרי שגם הוא נהרס, שכולם נעלמים, הולכים לישון טוב בלילות ומדי פעם באף פעם, שולחים הודעה “נו, שלחי תמונה שנראה את האוצר", או זורקים איזו הערה שהורסת יותר מאשר בונה, בנוסח “אל תשכיבי אותה ככה, הצוואר שלה מתעקם". היא הביטה בי והבינה הכל, כשהרימה את הקטנה, שנרגעה בינתיים, לגרעפס, אמרה לי “כאילו סיפרת את החיים שלי".
“החיים של כולנו. אבל את תראי", אמרתי, “בעוד כמה שבועות הגזים ילכו, היא תתחיל לחייך. לצחוק לך, אתן תלכו יחד לקניון, תיסעו באוטו, תקריאי לה סיפורים והיא תדע איך להפעיל אותך בחינניות".
היא חייכה, הביאה את הקטנה אל מול פניה והביטה בה באהבה “את תפעילי את אמא?", שאלה, “לא תרחמי עליי קצת?". אחר כך נישקה אותה ונדמה לי שדמעה, או שהייתה זו הזיעה של הקיץ הישראלי, אני לא יודעת.
“תראי לי את שלך", ביקשה. המדריך, שאלוהים יודע למה צריך מדריך בשביל בר מצווה, ביקש מכולם להתכנס ולהתחיל בצעידה כי הזמן דוחק. אלוהים, מה דוחק? הנער רק הגיע למצוות וכולנו גם ככה לקחנו יום חופשה. שלפתי את הסלולרי והראיתי לה סרטון של גפן צוחקת בטירוף כשאני מדקלמת לה את דתיה בן דור, הדקלום על הבלון שהתנפח, התנפח התנפח וסופו ידוע.
היא נדבקה לסרטון, צחקה, והסתכלה על בתה: “ככה היא תהיה?".
“ממש עוד קצת", צחקתי מקולה של גפן אהובתי והתחלתי להתגעגע.
המדריך התעצבן, וכולם החלו להגיע לכיווני, היא שוב חיפשה את בעלה ושוב לא מצאה.
“את לא צריכה", אמרתי. פתאום נמלאה ביטחון, הניחה את הילדה שנרדמה בינתיים בעדינות בעגלה, סידרה את תיקה, את שמלתה ואפילו שלפה מראה ומרחה קצת אודם על שפתיה “איכס, איך אני נראית", אמרה.
“לא נורא, הקוסמטיקאיות לא הולכות לשום מקום, הן יחכו לך", ניחמתי.
בדרך אל המסעדה, שמעתי את בעלה מאחור קורא בשמה ורץ אליה. “איפה היית?", זעפה. “קחי, חיפשתי לך בכל האזור פה". הוא הגיש לה בייגלה עם זעתר, כן, מהגזלן ההוא, וכוס רוזטה קרה. “איך זכרת שאני אוהבת?", שאלה אותו.
“את רואה כמה בעלך אוהב אותך?", שאל, “אז מה אם אני לא מחליף חיתול?". היא סטרה לו בצחוק, הוא חיבק אותה ואני שמחתי בשבילם והגברתי צעדיי אל המדריך, להגיד לו שאפשר גם בלי המגפון והמהירות, הוא לא מרטין לותר קינג, ומהפכות גם ככה לא קורות בדרך למסעדות חלביות.