תפקוד ממשלת השינוי הוא הניסיון המרתק ביותר שנעשה במדינת ישראל לניהול מבוזר של ענייני המדינה. ראשי הממשלה, מאז ימי דוד בן־גוריון עד ימי בנימין נתניהו, היו הסמכות העליונה, בייחוד במדיניות חוץ וביטחון. המגבלות היו מפלגת השלטון, שהייתה לה מילה במדיניות שאר המשרדים, ושותפות הקואליציה, שקיבלו את נתח העצמאות שלהן בהסכמי הקמת הממשלה.
בכל הממשלות עד כה היה ברור כמעט לחלוטין מהם קווי היסוד של המגרש שבתוכו משחקים השרים, בממשלת השינוי זו תעלומה. לא רק מבחינת קיביצרים כמוני. גם השרים עצמם אינם יודעים עד כמה יוכלו למתוח את החבל ומה יקרה אם ייקרע.
חוק האזרחות לא עבר? (מצוין, אגב) לא קרה כלום. הממשלה תקרטע, הכנסת תהפוך לקרקס של ליצנים ומפלצות, ו"ארץ נהדרת" תתייתר. המשמעות המעשית היא להתבזות בהפסדים בהצבעות פרובוקטיביות ולשמור על משמעת קואליציונית בהצבעות שמשמעותן אי־אמון והליכה לבחירות. ולהתעלם מפדיחות. הקטטות והעמידה על העקרונות האידיאולוגיים נועדו, בשלב זה, לאפשר לכל מפלגה לשמור על הבייס שלה ועל הפרצוף שלה. מצד אחד כאילו כולם כבולים לסירת הצלה אחת, ומצד שני, וזה נפלא, יש לכל שר חופש תמרון ופעולה במשרדו, כי בממשלה הזו כל ממזר מלך. ניסיון הרוב בממשלה לבלום שר עצמאי הוא סוג של איום על שלמות הממשלה ופגיעה במאזן האימה הקיים.
מכאן ואילך מה שקובע הוא נושאי המחלוקת האמיתיים שמחייבים טיפול מיידי. והם חלק מתהליכים שמתחוללים מחוץ לישראל ולמוטת השליטה של הממשלה: עזה (הסדר עכשיו), איראן (הסכם כבר בקיץ) והשטחים (אביתר אנד קומפני). מדובר בשדה מוקשים, ותפקיד ראש הממשלה הוא לא "לשנות" מאומה אלא לפרק אותם. לנפתלי בנט לא צריכה להיות בעיה, משום שמעשית הוא פועל בדיוק כמו ביבי, למעט השחיתות לכאורה והמגלומניה. הרצון המשותף של כל אגפי הממשלה הוא לדחות ככל האפשר את הטיפול האמיתי בנושאי ליבה שלא ניתן לגשר עליהם. כלומר לשקר לכל העולם כולל לאזרחי מדינת ישראל (בשיטת נתניהו) כדי לגרור רגליים.
התירוץ (הסביר למדי) של בנט ושות' הוא תנו לנו לעבור את התקציב ואחר כך אללה אכבר. השאלה האמיתית היא אם הממשלה הזו רוצה באמת לחולל שינוי. אני לא יודע אם הממשלה מסוגלת לטפל בשלושת נושאי הליבה. ולא ברור עד כמה יש לה עורף ציבורי בקרב הימין המתפכח. דווקא בנושא השטחים, שהוא הרגיש ביותר, הממשלה צלחה את סיפור אביתר כמעט בלא להירטב ובכיוון הנכון.
ביום שישי האחרון דווח כי המתנחלים עזבו את אביתר. תיקון: לא עזבו, התחפפו לאחר שהבינו שאם לא יתחפפו ה־D9 ששמו צה"ל יעלה עליהם. המאחז כזכור הוגנב לשטח בחסות רעמי מבצע שומר חומות והפרעות ברחובות. תרגיל מעין זה עבד בעבר תחת ממשלות שהיו מוכנות שיעבדו עליהן. עכשיו ובשטח זה היה מאבק בין המכונה הממלכתית ובין שחזור פתטי של ימי בראשית ההתנחלות בחסות המטרייה של המערך. יוסי דגן, עסקן יש"ע בכיר, הגיע לאביתר על תקן ממשיכו של זמביש, דניאלה ויס על תקן גאולה כהן ואיתמר בן גביר על תקן הרב כהנא. בני גנץ התעקש על פינוי. בממשלה הנוכחית כל שר הוא המלך בלטיפונדיה שלו, ושר הביטחון - מצולק מהממשלה הקודמת - מנהל את ענייניו עצמאית. לא טוב לכם? מה תעשו לי? תפרקו את הממשלה?
ממשלת השינוי עדיין לא בשלה, כממשלה, להחליט מה היא רוצה מעצמה ומעמה. במקרה אביתר, מפלגות השמאל מחו בתוקף. גם נגד ההסכם וגם את הקצף מהשפתיים אחרי שהציגו לבייס שלהן התנגדות נזעמת. קוראים לזה פרגמטיות. כשהחל קמפיין הגעוואלד הימני של "חושו אחים חושו, העיירה בוערת", דרש בנט שבהסכם תהיה התחייבות להקמת ישיבה באביתר. גנץ בסיוע כוכבי סירב. ולפיד הצהיר פומבית כי הוא תומך בעמדת שר הביטחון בנושא פינוי המאחז: "אנחנו נגד כל דבר לא חוקי. זה שמנסים למצוא פתרונות לא דורסניים זה חשוב. מי שממונה לטפל בזה מטעם הממשלה הוא שר הביטחון, ואני תומך בעמדתו בעניין". בנט ירד מדרישתו.
סחורה משומשת
באורח מוזר כמעט פה אחד נטען בתקשורת המיינסטרים כי דניאלה ויס ושות' "ניצחו". להבנתי הדלה מאחז אחד פחות או יותר לא משנה את התמונה הכללית. מה שמשנה הוא הנראות, התדמית כלפי חוץ, ומה שראינו זו תמונת מתנחלים עוזבים התנחלות. נכון, תוך קריצה שרבים קנו אותה כניצחון. גורל ההסדר הסופי מותנה בהשלמת הבירור המשפטי שהוא פוטנציאל אידיאלי למשיכת זמן ולגנץ ולרמטכ"ל אביב כוכבי ישנם כל הכלים כדי למשוך כל זמן שהממשלה הזו קיימת. סביר להניח שמדי פעם יגיעו נערים ונערות כדי "לתחזק" ולהתחזק. גם לחומש בצפון השומרון שהורדה בהתנתקות מגיעות מדי פעם קבוצות של מתנחלים. גם הם, כמו ערביי הנכבה שמגיעים לכפריהם שמהם נעקרו ב־48', מאמינים שאי־פעם יחזרו. לשני הצדדים אין צ'אנס לחזור.
"אם היו לנו עוד חודשיים", קוננה דניאלה ויס (ערוץ 13) באביתר, "הייתה כאן עיר והיה נפתח פתח נוסף להתיישבות בשומרון". בטרם עזיבתם הציבו בוני אביתר מגן דוד ענק ממתכת במרכז היישוב וקיבעו את שלטי הרחובות שעתידים להיסלל. כל רחוב והפסוק הרלוונטי לשמו בתנ"ך. חבל שדילגו על רחוב "בית בבית" ועל הפסוק הרלוונטי "הו מגיעי בית בבית" (ישעיהו ה', ואני ממליץ בחום לקרוא את הפרק כולו).
כאשר המתנחלים אספו את מיטלטליהם לאחר שסולקו, אמרה דניאלה ויס: "אני רוצה להודות לבנט ולגנץ על הנכונות ללכת צעד אחד קדימה". אני לא יודע מה בנט (באמצעות אלקין ושקד) מכר לה כדי לרצות את הבייס. אני מניח שמדובר באותה סחורה משומשת בסגנון נתניהו. הבטחות מאביתר עד בית המקדש. אבל מאחורי כל נער מרקד יש פוליטיקאי ערום. מי כמוהם יודע שזה 20 שנה לא נבנתה התנחלות חדשה (תודה, ביבי) למעט הרחבות. והבנייה בעצם הוקפאה (תודה, ביבי) תחת מסך עשן של תוכניות שלא בוצעו. מביני עניין בימין הבינו מיד שמדובר במריחה, והרוטווילרים שלהם יצאו נגד דגן. בינתיים ירקדו הנערים לפנינו כפי שראינו בפינוי אביתר, ואיפה ריקלין־מגל־סג"ל כשנזקקים לשירותי הרקדה? בתל אביב.
מצד שני, גם לצד השני אין סיבה לרקוד. אולי רק ליהנות ממצעד כיפות הווק בדרך החוצה. פעם, באקראי, יאיר לפיד אמר לי: אתה בטח תשמח אם יורידו התנחלות. עניתי: ודאי. אני שמח על כל צעד להסדר. לפיד התריס: אני לא! פינוי אביתר, להערכתי, לא גרם לו לבכות.