ההתנהלות המטורללת שהפילה את חוק האזרחות השבוע הדגימה שהרגלים ישנים מתים לאט, גם כשהשינוי כבר התבצע. כנראה שייקח לנו קצת זמן להיפטר מהרגלי הכדורגל ולחזור לפוליטיקה אידיאולוגית שיש בה איזשהו רצף הגיוני, חוץ מלהריע לקבוצה.
גם השבוע הקטבים השתלטו על השיח ברשתות, ולצדן של קריאות עידוד להתנגד לחוק הימני שמגביל איחוד משפחות בשם הימין, רצו הצהרות מיופייפות של שארית קוראי ״הארץ״. אלה היו מוטרדים מרווחתם של פלסטינים ומ״זכותם לאהוב״, ולא חלילה מרצונם לערוך נישואי נוחות שיאפשרו להם להתאזרח בישראל בהמוניהם. בקבוצת הכדורגל שלהם - החלק הזה של הסיפור אינו קיים.
בטריבונות עושים יותר מדי רעש, ומרחיקים את הדיון מהליבה האמיתית. ההיגיון המיינסטרימי השפוי אומר שישראל מתגאה לקיים זכויות אדם, אבל גם מכירה בצורך לדאוג לביטחונה. מכיוון שהמהות הדמוקרטית והיהודית תלויה בין היתר בדמוגרפיה, אין לנו יכולת פשוט לפתוח זרועות אמהיות בפני כל הפלסטינים המאוהבים. ההיגיון הזה לכאורה מיוצג בכנסת על ידי רוב ברור של נציגי מרכז־ימין, ובכל זאת לא הצליח לבוא לידי ביטוי בהצבעה פשוטה על הארכת תוקף חוק האזרחות השבוע. זוהי פוליטיקת הכדורגל במיטבה.
מה שכן - השבוע נוכחנו שלטרלול הכדורגל מהצד השמאלי דווקא יש גבול, ולכן הוא עדיף על הטרלול המוחלט ואובדן המצפן של הליכוד והחרדים. בניגוד לפוסט־ציונותם המתפרצת, כל חברי העבודה הצביעו בעד החוק, וגם חברי מרצ הוציאו קיטור אבל מצאו דרך לתמוך בו. מי שהפיל את החוק היה ח״כ סורר שאף אזרח ישראלי לא הצביע עבורו כי הוא היה אלמוני לגמרי בעת הבחירות. אילו עמיחי שיקלי היה מצביע בעד או אפילו נמנע, החוק (הליכודי במקור) היה עובר, וחוסך כאב ראש ובלגן למדינה. אבל שיקלי הסתמא מתשומת הלב התקשורתית ומחיזוריו של נתניהו, שיודע לזהות טרף פוליטי קל ולהשתמש בו לצרכיו הרגעיים. ״ישראל צריכה ממשלה שלא תלויה במרצ ורע״ם״, הוא אמר כדי להצדיק את עוז רוחו, אבל כל מרצ ומחצית רע״ם תמכו בחוק, ולמעשה הוא זה שהפיל אותו. מה בין זה לבין ״ימינה״?
אומנם קשה לראות מבעד לרעש - אבל יש גם לא מעט משמעויות חיוביות במה שקרה השבוע. במפלגת העבודה הבינו שההשפעה האמיתית לא תבוא מפוליטיקת הכדורגל, אלא מתוך עשייה אמיתית עבור האזרחים, ובעיקר במשרדי התחבורה וביטחון הפנים. זה לא מובן מאליו, ויש לקוות שגם במרצ יבינו.
בליכוד אומנם ילכו נגד האידיאולוגיה כדי לנסות להפיל את הממשלה, אבל חוסר ההסכמה הפנימי לגבי ההצבעה ההזויה הזו, מראה שיש שם עדיין חברים עם חשיבה עצמאית שלא בטוח שינהגו בצורה אנטי־ישראלית לאורך זמן.
ברע״ם, שהתקשתה לגייס את כל ארבעת חבריה להצביע בעד החוק, יצטרכו להתאפס ולהבין שאין מנוס מבליעת צפרדעים לאומיות יהודיות כדי לקיים את הממשלה ולהביא הישגים שיקדמו את החברה האזרחית הערבית. אחרת לא תהיה להם תכלית.
וכן - אם שיקלי יוכרז כפורש, החוק אוסר עליו להצטרף לליכוד בקדנציה הנוכחית או בבחירות הבאות, ומעבר לתהילה הרגעית הוא לא רק פגע באינטרס של המדינה, אלא במו ידיו סימן את סוף הקריירה שלו.
אם מסתכלים על זה כך, אפשר אפילו להגיד שאלה חדשות טובות. חדשות טובות להבנה שכולנו צריכים להתפשר קצת למען תפיסות מיינסטרים ולמען השפיות הישראלית.
שליליזם עדרי
פוליטיקת הכדורגל היא עדרית ופרסונלית, וכל מהותה היא להוקיע קבוצות אחרות. היא נתפסת למאפיינים שליליים והופכת אותם לחזות הכל. זאת לא הישראליות. הערכים הישראליים הם שכולנו חלק ממדינה מתקדמת שהיא בית לכל היהודים, שכולם גאים בה ולוקחים חלק בהצלחתה. שמקבלים זה את זה כי הם זוכרים את חורבן הבית, את הגלות ואת השואה. נראה מובן מאליו? אז זהו, שבמסגרת פוליטיקת הכדורגל, כל זה נוטה להישכח.
המטרה של ממשלת השינוי היא להיפטר מפוליטיקת הכדורגל שבנויה על התנצחות בין קבוצות, ובינה לבין ערכים ישראליים אין דבר. זה כולל גם את ההתנפלות הבלתי סבירה של מפגיני בלפור בדימוס על נאור יחיא, הדובר של הנשיא הטרי הרצוג, רק כי היה הדובר של הליכוד. המטרה היא לא להעמיק את השליליזם, אלא לחזור לערכי הישראליות.
השינוי לא יתרחש במהירות, אבל הוא בהחלט יכול להתרחש. סקר שפורסם אחרי נפילת חוק האזרחות הראה שרק 33% מהציבור חושבים שהצבעת הליכוד הייתה ראויה. בתגובה היו כמובן מי שקוננו על כך ששאלת הסקר לא נוסחה כראוי, אבל כאמור, לוקח זמן לרדת מהעץ. הדרך היחידה להתמודד עם הרגלים שמשתנים לאט היא להתמיד בנחישות בדרך הנכונה.
מה ישראלי בעיניך
נגה ארז, מוזיקאית מוכשרת שמצליחה מאוד בעולם לאחרונה, אמרה השבוע בראיון משהו קורקטי על כך שארגון ה־BDS ״עשה עבודה חשובה״, וחטפה שלל נאצות ממעריצי הצל ברשת. אבל המקרה של ארז שווה הסתכלות דווקא מזווית שונה. בניגוד למוזיקה המוקפדת שלה, ההסברים של ארז למצב הפוליטי בישראל היו מבולבלים, והיא לא מצטיירת כחיה פוליטית שבאה עם מסר ברור לעולם. אפשר להבין אותה - היא עדיין צעירה, זה לא בדיוק תחום המומחיות שלה, ותכלס - זה המצב של מרבית הצעירים במדינה.
המקרה של ארז עצוב, כי הוא שופך אור על מציאות ישראלית בעייתית, בעיקר בדור הצעיר, שהיא תוצאה של יותר מדי שנות פוליטיקת כדורגל. מי שלא מזדהה עם צד אחד - נוטה לשייך את עצמו אוטומטית לצד השני, גם אם אינו מבין אותו לעומק או יודע להסביר אותו. ככה עובד חינוך סמוי של מסרים דרך תקשורת ההמונים.
במידה מסוימת הצל צודק - כשישראלי יוצא נגד מדינתו השנואה ממילא ומשתמש בשנאה כלפיה כדי לקדם את עצמו, זה מגעיל. מצד שני, כשמשמעות הפרו־ישראליות היא להזדהות עם פוסטים של הצל וקריאות אזהרה מפני ערבים נוהרים, זה לא מאוד מושך. כך מקבלים עם חצוי, שמשתמש בססמאות מקוטבות וחלולות במקום בערכים לאומיים.
בסופו של דבר, השגרירים האמיתיים של ההסברה בחו״ל הם האזרחים. כשמלעיטים אותם בפוליטיקת כדורגל, הבחירה בין הקבוצות לא קלה. בואו נאמר שבתחום המוזיקה, אמירות בסגנון ״ביבי או טיבי״ לא באות טוב לאנשים אינטליגנטיים בעולם המערבי, בלשון המעטה.
פוליטיקת הכדורגל פגעה במרקם הישראלי וביכולת שלנו להעביר לדורות הבאים ערכים ישראליים משותפים, וכשההסברה הפנימית דפוקה, גם ההסברה כלפי חוץ נדפקת. לתשומת לבו של מי שאמון על ההסברה שלנו מעתה, ראש הממשלה החליפי ושר החוץ יאיר לפיד.