שלוש שנים אחרי שהוציא את אלבומו האחרון "מחפש שמיים" ואחרי אין ספור דחיות עקב מגפת הקורונה, מוציא הזמר והיוצר גבע אלון את אלבומו השביעי "Follow". האלבום, ששישה סינגלים מתוכו כבר שוחררו, מחזיר את אלון אל כור מחצבתו השפה האנגלית וזורק אותו אל מחוזות הצליל האלקטרוני, שטח חדש ולא מוכר עבור הגיטריסט המחונן שהגדיר את עצמו כ"אדם של נגינה לייב ושל להקה". האלבום מכיל תשעה שירים, שכל אחד מהם מהווה "עולם" לדברי אלון.
"היה שיר נוסף שאמור היה להיכנס אבל הוצאנו אותו כי הוא לא השתלב", הוא מסביר. "העולם שלנו מהיר כרגע והסבלנות של האנשים מוגבלת, אז צריך להתאים את עצמך".
אלון אכן התאים את עצמו והסתגל למציאות שכפתה עליו, על חבריו האומנים ועל עולם התרבות כולו מגפת הקורונה, שהכתיבה כללי משחק חדשים.
"זה קצת מוזר לי להוציא אלבום בדיליי כזה, כי בדרך כלל כשאני מסיים אלבום אני רוצה להוציא אותו כמה שיותר מהר כדי שיישאר רלוונטי בשבילי, אני הרי גם צריך לקדם אותו בהופעות", מסביר אלון, "אבל ככה יצא והמציאות כפתה עלינו את זה וזה מרגש בכל זאת שהאלבום רואה אור סופסוף. עכשיו הקורונה מתחילה להרים את הראש שוב, אז אני מקווה שלא יהיו לנו הפתעות, אבל בגדול אני מתרגש לחזור. קובעים לחזרות עם הלהקה, יהיה סיבוב הופעות. עשינו מהדורה מאוד יפה של ויניל לאלבום שאני מאוד גאה בה, וזהו, אני מחכה שזה יהיה בחוץ, שאנשים יוכלו לשמוע".
על הדרך בה התמודד עם השבתת עולם התרבות מבחינה נפשית וכלכלית הוא מספר, כי "בהתחלה היה קשה ומלחיץ. כשהתחילה הקורונה והכל נסגר דיברתי עם המון אנשים על זה שאני מופיע 20 שנה די בלי הפסקה, וזה מוזר לא להיות בדרכים ובתנועה. יחד עם זאת היה בזה גם משהו חיובי כי בתור עצמאי אנחנו שוכחים לקחת חופשות, ולפעמים כשמשהו מכריח אותך אתה קולט כמה זה נחוץ לעשות הפסקה, להתבונן ולעשות גם דברים אחרים, אז היו בזה גם הרבה דברים טובים".
לדבריו, "כשזה התחיל להתארך נכנסנו לעניין של הופעות-הבית והחצר שהיה ממש גלגל הצלה רציני לכולנו, לא רק לי, להמון אומנים. הרגשתי את הכמיהה של הקהל לזה והיה מרגש להכיר את האנשים מקרוב, לנסוע בכל הארץ ולראות את מגוון האנשים שהמוזיקה שלך הצליחה להגיע אליהם ולשמוע את הסיפורים. בשבילי זה היה רגע מאוד יפה בקריירה, לעשות איזה 'ברייק' ולראות מה המוזיקה עשתה".
בשלב זה אלון מבקש להגיד תודה "לכל האנשים שבשנה וחצי האחרונות הראו תמיכה מטורפת בתרבות הישראלית", ומבהיר: "אני לא מדבר על גופים ממשלתיים אלא על האנשים עצמם. ראיתי כמה שהם נרתמים למשימה ומבינים כמה התרבות חשובה בחיים שלהם. בתחילת הקורונה אני וחבריי האומנים הרגשנו שאנחנו לבד ואחרי זה התחלנו להופיע בבתים והרגשנו שאנשים נותנים גב ומצילים אותנו".
הופתעת לגלות מי הקהל שלך או שידעת מי הוא?
"תמיד ידעתי שהקהל שלי איכותי ואני גאה להגיד את זה, אבל בהופעות רגילות ב'בארבי' או ב'זאפה' אין ממש אינטראקציה אמיתית ופה נכנסתי לבתים של האנשים והייתה אינטראקציה מידית והמון שיחה, ואז אתה אומר זה כיף שאלה האנשים שהם הקהל שלי. בנוסף היה כיף לראות שאנשים בגילי או מבוגרים יותר מעבירים את המוזיקה הלאה, גם לדורות הצעירים יותר".
מה חשבת על מחאת ענף התרבות? האם לקחת בה חלק?
"לא יצאתי לרחובות, מודה שאני לא חושב שדברים משתנים ככה. אין ספק שיש הרבה בעיות במקום שאנחנו חיים בו מבחינת התרבות והמקום שלה בסדר העדיפויות. אין פה אשמים, המציאות נכפתה על העם הזה וזה המצב. ברור שצריך לשאוף לשנות את זה ואני חושב שהמודעות לזה עלתה בעקבות הקורונה, כי אנשים קלטו כמה זה חסר, כי פתאום לוקחים להם את זה וזה חלק בלתי נפרד מהחיים. מוזיקה ואומנות זה הדבק של החברה. זה מחבר בין אנשים מכל הסוגים.
אני יכול לראות בהופעות שלי אנשים מכל הסוגים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים וכל מיני סוגים של אנשים עומדים אחד לצד השני ושרים את השירים. חשוב לדעת שברגעים לא קלים חברתית, כלכלית או ביטחונית המוזיקה מחברת אותנו. אנחנו הראשונים שקוראים להם כשיורים טילים מעזה ורוצים שנופיע במקלטים או כשאיזה ילד צריך התרמה לניתוח, ופתאום כשאנחנו היינו צריכים עזרה היה כואב לראות שלקח לממשלה זמן להתעורר. היה צריך לנער אותם בשביל שזה יקרה ואני מקווה שלהבא יבינו שיש לזה ערך וחשיבות כמו לכל דבר אחר, אם לא יותר".
מה יותר מרגש? הופעה אינטימית עם 30 איש או "בארבי" מפוצץ?
"זה שני דברים אחרים לגמרי. אתה מרוויח משהו בכל דבר. ב'בארבי' יש עוצמות שאתה לא יכול לייצר בבית בהופעה אקוסטית. זו חוויה מאוד חושית. בהופעת בית האינטימיות היא משהו שאתה לא יכול להשיג בשום מקום אחר. אתה רואה את האנשים, יש שיחה כמו שאמרתי קודם. מה יותר כיף? לא יודע. צריך את שניהם. הופעות-בית לא זרות לי. בצעירותי כשגרתי בארה"ב הופעתי בהופעות-בית, זה קיים שם עשרות שנים. זה בא לי טבעי וזה מוצר-מדף שתמיד קיים מבחינתי. מישהו רוצה עכשיו הופעת-בית - אני בא".
פגשתי פעם את אלרן דקל (פאנקנשטיין) שניגן איתך בשני האלבומים הראשונים והופיע איתך ביחד עם הרכב מורחב ושאלתי אותו אם הוא חושב שתחזרו לנגן ביחד באלבומים ובהופעות. אני זוכרת שהוא אמר לי: "לא יודע, גבע הוא כמו זיקית, תמיד משתנה ומחפש לשנות". זה משהו שבאמת ניכר. חוץ מהמעברים בין האנגלית לעברית אתה תמיד דואג לגוון ולרענן את הנגנים, את ההפקה המוזיקלית, ובאלבום הזה, עליו עבדת עם המפיק המוזיקלי דורון פלסקוב, אתה לראשונה מעז ונוגע בצליל האלקטרוני. איך זה קרה?
"הייתי בתקופה של דאון ויובש יצירתי אחרי האלבום 'מחפש שמיים' שהיה אחלה והיו הופעות מגניבות", הוא חושף. "אולי זה משבר גיל ה-40, אני לא יודע. הייתי עם עצמי הרבה בבית ולא הרגשתי כל כך פורה והביטחון העצמי התערער. ואז יום אחד דורון (פלסקוב) התקשר אליי. ב-2008 הוא ביקש שאנגן באלבום שהוא הפיק לערן צור - 'חותך בחתך הזהב'. ניגנתי באלבום והמון שנים לא דיברנו ואז הוא התקשר ואמר שהוא מארגן מפגש בין מוזיקאים ישראלים לאנשי תעשייה מחו"ל במסגרת ועידת המוזיקה 'טיון אין תל אביב'. הוא שאל אם ארצה לשתף פעולה עם דאנטון סאפל - מפיק אנגלי שעבד עם קולדפליי ו-U2 וכל מיני אומנים גדולים. אמרתי לו 'אין לי שיר'. הוא אמר 'מעולה, נעשה הכל מאפס'. הגעתי ועבדתי איתו ועם סאפל ואז הוא אמר עידן רייכל גם מגיע. זו הייתה הפתעה בשבילי. את רייכל אני מכיר שנים. הוא התיישב על הפסנתר והתחיל לנגן איזה גרוב. אני התחלתי ליין גיטרה וכך התחיל השיר 'Follow'. פתאום עלה לי טקסט בראש ומאוד מהר נוצר השיר".
אלון ממשיך: "איך שנגמר היום דורון ואני אמרנו שחייבים להיפגש ולסיים את השיר ובמפגש הבא שנינו עבדנו על השיר באולפן שלו ואז הוא ביקש שאשמיע לו שיר אחר שיש לי. אמרתי לו שאין לי כלום. הוא אמר לי 'גבע אני מכיר אותך, אין דבר כזה שאין לך שיר'. אז ניגנתי לו איזה בית שהיה לי מהשיר 'Free' שזה היה הדבר האחרון שעשיתי והוא נורא התלהב. באותו הרגע הוא היה האדם הכי נכון שיכולתי לפגוש. יש לו יכולות קואצ'ריות מטורפות. דיברתי איתו על הסיטואציה ושאני מרגיש שאני לא יודע לאן אני הולך אז הוא נתן לי תרגילים ואמר בוא תכתוב ונקליט. הוא מיד עשה ביט אלקטרוני ראשוני והכימיה בינינו מאוד זרמה. זה הצית אצלי משהו והלכתי הביתה והתחלתי לכתוב".
הוא מציין כי השירים התחילו לבוא וכי כל שבוע דאג להיפגש עם פלסקוב. "נוצר שיח מאוד פורה עם דורון שמתקיים עד היום ואפשר להגיד שבזכותו האלבום הזה קיים", הוא מספר. "זו הפעם הראשונה שעבדתי עם אדם אחד על אלבום. בדרך כלל אני כותב שירים בבית ומקבץ הרכב ואנחנו עושים חזרות. הוא היה שותף להליך הכתיבה, זה היה רק אני והוא וזה אחר ממה שאני רגיל לעשות. תמיד שאפתי להגיע למצב של לייצר רגע חד פעמי עם להקה ולהנציח אותו. פתאום קלטתי שאני רוצה ללכת על זה ולהיות במקום שלא הייתי. להיות הזיקית הזאת כמו שאמרת ולהתאים את עצמי אליו, לתת לו לקחת את השירים למקום אחר ולראות מה יכול לקרות. מתוך השחרור הזה התחילו לצאת דברים נורא יפים שמאוד שמחתי שקורים. זה היה 'וואו' בשבילי. גיליתי שאני לא מוגבל ויכול לנגן פולק ורוקנרול ואלקטרוני ועוד מלא דברים. זה הכל בראש, זה הכל מוזיקה, הכל אומנות. פה הייתה חשיבה יותר שכלית יחד עם רצון לשמור על הרגש. מאוד התרגשתי מהעבודה, זה מאוד דרבן אותי לכתוב. כתוצאה מהעבודה אני כותב אחרת ומקווה ששומעים את זה באלבום".
"ההתחלה של החיים החדשים שלי"
בכנות האופיינית לו מספר אלון עד כמה האלבום מיוחד עבורו. "זה מרגיש כמו האלבום הראשון של החיים החדשים שלי, כמו התחלה. זה כיף להרגיש ככה, אפילו אם זה רק בראש שלי", הוא אומר. "זה נותן דרייב להמשך. מתישהו בחיים אתה מבין שההצלחה האמיתית שלך היא לא כמה השיר הוא להיט אלא כשאתה מגלה שקיימים בך צדדים שלא ידעת על קיומם ואתה פותח עוד דלתות בשביל שהעולם ייכנס אליהן וכתוצאה מכך האנשים רואים משהו אחר בעצמם. אני חושב שהאומנות היא מראה. אתה מראה לאדם משהו שהוא יכול לראות בעצמו. ככל שתפתח יותר דלתות בעצמך ככה תפתח יותר דלתות לאנשים. זו בשבילי כיום משימה. לעשות כמה שיותר גוונים, צלילים אחרים, צבעים".
ספר על שיתוף הפעולה עם האומן הספרדי דפדרו, איתו הקלטת את הדואט "On my side" לאלבום.
"דפדרו הוא חבר. אני מכיר אותו שמונה או תשע שנים. הוא אומן מדהים בעיניי. חיממתי אותו בהופעות שלו בספרד ונוצר חיבור. הייתי אצלו בבית והכרתי את הילדים שלו והיה כיף גדול. אחרי זה ראיתי אותו עוד הרבה פעמים והוא הופיע איתי בארץ בסיבוב הופעות של 'In the morning light' ותמיד אמרנו שצריך לעשות משהו ביחד. במקרה של השיר באלבום החדש היה לי את השיר אבל לא היה את הקטע שהוא שר. דורון (פלסקוב) אמר שחסר חלק בשיר, שהפזמון הוא לא מספיק פזמון. כתבתי לחן לחלק חדש בשיר אבל לא היו לי מילים, אז דורון אמר שיכול להיות מדהים שפתאום תיכנס שפה אחרת. איך שהוא אמר את זה אמרתי זה הזמן להתקשר לדפדרו".
אלון מציין כי בעבר יכול להיות שהיה מפחד מלצרף מישהו ששר בספרדית "אבל אמרתי ממילא כל האלבום הזה אני קופץ למים אז למה לא".
"הרגשתי שהמלודיה יכולה לשבת בול על השיר", הוא מסביר. "שלחתי לו את השיר והוא מאוד אהב ושלח לי אחרי יום טקסט וסקיצה שהוא שר ונורא אהבנו את זה. שלחנו לו את השיר הגמור והוא הקליט אצלו בבית שירה והחזיר לנו. זו הייתה עבודה בשלט רחוק, זה היה מרתק ויצא משהו אחר".
כשסיימו לעבוד על השיר אלון הרגיש שחייבים לעשות גם קליפ, ונסע לספרד עם עומר בורין שעשה את הקליפ ל-"Follow" כשהקורונה בדיוק התחילה להרים את ראשה באירופה. "ביום שהגענו לשם סגרו את הטיסות מספרד והתחילו לסגור המון דברים. כל התוכנית לקליפ הייתה צריכה להשתנות, אז כל הקליפ מאולתר, אבל אמרתי לעומר שאני שמח שזה קרה כי זה הצליח להוציא את האמת שלנו ואת החברות שלנו. זה היה פחות דרמטי ולא מבוים ועשינו אותו בתנאים לא תנאים. בסוף הצלחנו לחזור הביתה, עשינו עיקוף דרך לונדון ונכנסנו לבידוד ואז הפסיקו ההופעות", סיפר אלון.
חיממת בהופעות הרבה אומנים בינלאומיים: פול וולר, פיקסיז. ניגנת עם להקת אמריקה בקיסריה. יש אומן בינלאומי שאתה מפנטז לעבוד איתו?
"אני אוהב שיתופי פעולה וכשהזדמנויות באות אני משתדל להגיד כן להכל, אפילו אם זה דברים מוזרים ואתה אומר מה הקשר. אני לא יושב ומפנטז על דברים שבלתי ניתנים להשגה. כשזה מגיע זה מגיע. גם העניין עם פול וולר פשוט נחת עליי. זה מרגש כשהדברים האלה קורים. על פיקסיז אני גדלתי, לחמם אותם היה מטורף. עם אמריקה גם היה מאוד מרגש, ניגנתי איתם את השיר 'A horse with no name' . אני מכיר את השיר מאז שאני ילד ופתאום אני מנגן אותו עם האנשים האמיתיים. זה מה שמוזיקה יכולה לעשות".
"החלטתי להיפתח בשביל להתקרב לאנשים"
אלון, 42, יליד קיבוץ מעברות, הוציא את אלבום הסולו הראשון והמשובח שלו "Days of hunger" לפני 15 שנה. קודם לכן הוציא שני אלבומים עם להקת הפליינג בייבי וגם כיום, לצד תחזוק קריירת סולו מצליחה וענפה, הוא משמש כסולן להקת ויגן פרנדלי שאלבומה הראשון יצא ב-2017 וחבריה הם עמיר רוסיאנו (ג'נגו) ואסף רייז (אספיס). אלון הוא פרפורמר. הוא מדויק, עוצמתי, כריזמטי ויודע לגעת ולרגש, וזה עוד בלי להזכיר את יכולותיו המופלאות על הגיטרה. ניתן להבחין לאורך השנים כי הוא עבר שינוי וכיום הוא משדר הרבה יותר פתיחות וקרוב מתמיד לקהל שלו.
בתחילת הדרך בקושי הרמת את הראש לקהל או היית מסתכל על נקודה מרוחקת בחלל. היום אתה מסתכל לקהל בעיניים, מתמסר לו, לפעמים מנגן מתוכו, יותר מספר, משתף, מפגין רגשות, והקהל אוהב את זה.
"זה תהליך טבעי כלשהו, אולי התבגרות. יש הרבה דברים שקורים לא במודע, פתאום משהו נפתח בך ואתה נהיה יותר חופשי ויש רגעים שבאו מתוך החלטה שאמרתי אני רוצה יותר להיפתח. היו רגעים בקריירה שלי שהייתי מתעצבן על עצמי ושואל למה אני כזה סגור? למה אני לא מצליח להשתחרר? למה אני אומן במה אם אני לא מצליח לתקשר עם הקהל ברמה הכי פשוטה? הייתי רואה אומנים שאני אוהב שהם חברים שלי על במה ומתבאס למה אני לא כזה. תמיד הייתי מודע לאיכויות שלי, אני יודע מה יש לי ולאחרים אין, מה מייחד אותי ומה הנקודות החזקות שלי, אבל לפעמים אתה רוצה לגדול. אתה אומן במה ואתה צריך ורוצה להשתדרג ולהגיע למקומות שלא היית בהם".
הוא מציין כי "היו רגעים שהייתי מחליט שאני עושה את זה ומתכנן מה אני הולך להגיד ומתי. הייתי מאלץ את עצמי לעשות את זה ואז לאט לאט זה היה קורה באופן טבעי וזה היה מרגש אותי. קלטתי שכמו שמבחינה אומנותית אני יכול לעשות כל מיני דברים, גם על הבמה אני לא צריך להגביל את עצמי ולהיפתח ולתת מעצמי בשביל להתקרב לאנשים. אני מרגיש שאני כל הזמן בתהליך של התקרבות, גם לעצמי, כדי לגלות משהו יותר קרוב, כנה, פתוח וחסר בולשיט, וכתוצאה מכך להתקרב לאנשים. לדבר, לשיר וליצור בגובה העיניים. שמי שמאזין מקבל אותך בלי הקליפות. ככל שאתה נפתח אנשים יכולים להתקרב ולהרגיש שאתה אחד מהם. זה תהליך של כל החיים, שלא נגמר".
נושא שאני לא חושבת שנשאלת עליו אי פעם אבל בוא נפתח את זה ואל תהיה צנוע. מעריצות, מעריצים. בטח יש לך הרבה.
"כן. מה לגביהם?" (צוחק).
לא יודעת. ספר לנו, תביא איזה פרט ג'וסי, איזו פיקנטריה.
"פונים אליי הרבה אנשים ואני שמח לדעת שהפניות הן ענייניות, חכמות ומעניינות. שואלים אותי הרבה שאלות על הגיטרה, בעיקר גיטריסטים צעירים. זה כיף לדעת שאתה מעביר משהו הלאה ושאתה מהווה השראה. יש אנשים שאתה מרגיש שתפסת אותם בזמן הנכון והפכת לחלק מהחיים שלהם. אתה מין פסקול שמלווה אותם, ויש להם כל מיני סיפורים שהם מספרים לך שקרו בזמן שהם הקשיבו למוזיקה שלך או שהמוזיקה עזרה להם בשירות הצבאי. יש גם אנשים שהיו שם מתחילת הדרך בהופעות ותמיד יהיה להם מקום אצלי".
יחד עם זאת טוען אלון, שמוזיקה היא "דבר שיש לו חיים", ומוסיף ש"ברגע שהוא יוצא ממך הוא כבר לא שלך, אתה היית רק צינור והמוזיקה חיה בפני עצמה". לדבריו, כל עניין המעריצים לפעמים אפילו קצת מביך אותו. "ברגע שמייחסים את זה אליי אני כבר לא שם מבחינתי כי שחררתי את זה ואני כבר במקום אחר. קשה לי כשאומרים לי 'זה גאוני, זה מדהים'".
בקיצור צנוע.
"לא חושב שזה עניין של צניעות. זה עניין של לדעת מה אתה. אני שמח שאני מצליח לעשות דברים שיש להם ערך והשפעה והם לא נגמרים. הדבר היפה במוזיקה הוא שלפעמים אני חוזר לשיר מסוים בסיטואציה מסוימת וזה מחבר אותי אליו מחדש ממקום אחר לגמרי. לדוגמה לפני שבועיים ניגנתי באזכרה לבחור הלום קרב שלמד איתי בבית הספר והתאבד לפני שנתיים. זה היה אירוע לא עצוב בכלל, מלא חיים, הופעות, אנשים טובים, אבל פתאום קלטתי שאני בסיטואציה שמחייבת התייחסות לדבר אז כל ההתכווננות היא אחרת ופתאום השיר נשמע אחרת. אתה מגלה שהוא אהב שיר מסוים שכתבת על סיטואציה מסוימת ואז אתה מנסה לחשוב איך הוא חווה את השיר ומה הוא היה בשבילו ואז אתה שר ממקום אחר לגמרי. הלתת חזרה זה חלק בלתי נפרד".
אתה משתף פעולה עם המון אומנים. הופעת עם יהודה פוליקר ולצד יובל בנאי במופע שהוקדש לאביו יוסי בנאי, הקלטת שיר עם מאור כהן והשתתפת באלבום החדש של נועם רותם (רשימה חלקית). איך משלבים ומוצאים זמן להכל ועוד כשגרים במעלה גמלא שברמת הגולן, הרחק מהמרכז?
"בארץ כל מה שהוא קצת שונה - לאנשים קשה להבין אותו. אנחנו חיים בישראל, זו מדינה קטנה. תמיד חיפשתי את הצד. גם כשגרתי בתל אביב לא הייתי בתוך הקליקות והרגשתי שאני קצת אחר בחשיבה שלי ובאיך שאני עושה דברים והלכתי עם הדרך שלי. איך אני מוצא זמן? יש מלא זמן - מוצאים אותו. לפעמים אתה עושה כמה דברים במקביל ולפעמים אתה משקיע המון אנרגיה בדבר אחד ואז מתפנה לאחר, אבל הדברים קורים והחיים קורים. היו עוד הרבה שיתופי פעולה בעבר. אני מאוד בעד", הוא מבהיר.
אלון מוסיף ש"להיות לא בפרונט ובצד על הבמה או באולפן היה בשבילי נורא כיף פתאום. לראות מה מישהו אחר עושה, להיות הכינור השני ושלא כל המשקל עליך היה מרענן ולמדתי מזה המון. על אחת כמה וכמה כשמדובר באנשים רמי מעלה שיש להם קצת פז"ם מעליי. לעמוד ליד פוליקר ולנגן זה מאוד מרגש. אני מכיר את המוזיקה שלו מאז שאני ילד קטן ופתאום אתה מוצא את עצמך מנגן איתו על במה, כותב איתו שירים ועובד איתו באולפן. אני תופס את עצמי ואומר זה יהודה פוליקר. זה כיף לדעת שיש לך את ההזדמנות לעשות את זה. לפני כמה שנים הייתי נמנע מהדברים האלה, לא בגלל שלא הייתי רוצה אלא כי פחדתי שזה יבוא על חשבון הזמן והאנרגיה שאני משקיע בקריירה שלי. הכל היה נורא קדוש אצלי ופספסתי דברים בגלל זה, שזה חבל, כי אתה יוצא נשכר מזה וזוכה להכיר אנשים חשובים שהקשר איתם ממשיך לתמיד ואתה לומד המון. זה עוד משהו בתהליך של ההתבגרות".
יודעת שהקהל מאוד צמא לאיחוד של הפליינג בייבי. יש מחשבות בכיוון?
"לא כרגע כי כולנו בעולמות שונים, אבל 'נוור סיי נוור'".
באוקטובר האחרון אתה ואשתך קארין הפכתם להורים לבן בכור שבטח אוטוטו יחזיק גיטרה. מרגיש שמשהו השתנה בך בעקבות האבהות?
"ברור שכן. זה הדבר היחיד בחיים שאני יכול להגיד שיש לפני ויש אחרי. עד שהיה את הילד אתה חושב שכל מיני אירועים גדולים בחיים שלך היו משני משחק, אבל זה הדבר היחיד שמשנה את המשחק. זה רק לטובה, רק מזקק אותך, מוריד את הקליפות ומשאיר את הדברים החשובים. זה מדהים ואני מאוד מתרגש מהעניין הזה".
השיר "Free" מהאלבום החדש מדבר על חופש. מה הוביל אותך לכתיבה שלו?
"יכול להיות שהוא השיר הכי פשוט שכתבתי בחיים והוא מאוד מזוקק. זה מסוג השירים שנכתבים מהר מאוד, מן זרם תודעה שיוצא על הדף והגיטרה. כולנו רוצים להיות חופשיים והמשימה שלי בחיים היא להיות מסוגל להרגיש שאני יכול לעשות מה שאני רוצה איך ומתי שאני רוצה, ואני שואף לזה. כמובן שאנחנו חיים בעולם המערבי ויש דברים שכובלים אותנו, אבל בתוך זה אנחנו חייבים למצוא את עצמנו חופשיים. גם בשביל להיות חופשי אתה צריך גבולות, אם אין לך גבולות אתה צף. הבתים בשיר מדברים על כל הרע שקורה בעולם, אבל בפזמון אני אומר 'למרות כל זאת אני חופשי כשאני מסתכל עלייך או כשאת קוראת בשמי'. העולם הולך למקום לא טוב ושום הפגנה לא תשנה את זה. אנחנו צריכים לעשות תיקון עם עצמנו כדי לחיות טוב ולהיות טובים לאחרים".
אתה אומן שלא עוסק בפוליטיקה. אולי שיר או שניים מהרפרטואר שלך עסקו בנושא והכי בזהירות. זה מתוך חוסר עניין או מתוך פחד שאם תנקוט עמדה תשתייך לצד מסוים ואז אולי תאבד קהל?
"זה לא מתוך פחד. אני פשוט לא אוהב פוליטיקה ולא פוליטיקאים, לא מחובר לזה. אני לא מאמין שאם אדבר על פוליטיקה זה יעזור. אני חושב שמה שעוזר זה לרגש אנשים. צריך לדבר על הדברים החשובים, על אהבה, שמחה, עצב, על מה שטוב ולא על מה שלא".
מה דעתך על הממשלה החדשה שהוקמה? שמח על השינוי?.
"שינוי זה דבר טוב, אז כן אני שמח, אבל חובת ההוכחה עליהם אז בואי נראה מה הם עושים. הרבה אנשים התנגדו למה שהיה קודם וגם אני התנגדתי, אז בואו נראה אם תעשו יותר טוב ואז נגיד שהכל בסדר".
ההופעות הקרובות:
29.7, הספרייה בקריית אונו
4.8, תיאטרון ענבל בתל אביב