בסוף פברואר 2020 עלה על הבמה מחזמר חדש שכתבתי לילדים. הפרמיירה סיכמה עבודה מאומצת, וקבוצתית, כיאה לכל הצגה. כזו שכללה כתיבה מתמשכת, דרמטורגיה, אודישנים, חודשים של חזרות, עיצוב ובניית תפאורה, תלבושות, בניית פסקול, סאונד, תאורה, כוריאוגרפיה, ואז גם שיווק, יחסי ציבור ועוד ועוד. בקיצור, עבודה משותפת שהמעגל הרחב שלה כולל עשרות אנשים.

והכל התנקז לכדי הצגה חגיגית אחת, מול אולם מלא ונלהב. אלא שברקע ארבה הקורונה, שהפכה תוך כדי החזרות משמועה רחוקה לאיום אמיתי, שבסופו של דבר גם התממש. במילים אחרות: הצגת הבכורה הפכה גם להצגת הפרידה. עוד לא נולדה וכבר אופסנה עמוק בבוידעם, ממתינה למועד אמורפי שבו תשוב לחיים.

לאורך החודשים הראשונים והארוכים כל כך של הקורונה נהגתי להרהר בה בעגמומיות. בתחושת החגיגיות שהתפוגגה באחת. בחיוכים הרחבים של הילדים בקהל. ובהבנה המוחלטת שלי שההצגה לא תשוב. בדיוק כמו החיים הישנים שלי. של כולנו. בעיקר דיכאה אותי המחשבה שהעובדה הזו לא באמת מפריעה לאף אחד, פרט לאותו מעגל קטן ופנימי של עשרות אנשים. ושעבור מרבית הישראלים, התרבות הייתה סוג של לוקסוס. שכבה דקה של חמאה, שאפשר לוותר עליה בקלות בימים שבהם נאבקים על הלחם.זה היה ייאוש אמיתי, שביטאתי לא פעם בכתב. גם כאן.

אבל טעיתי. בשבת האחרונה ההצגה שלנו יצאה מההקפאה, והוגשה מחדש לקהל כשהיא רותחת. מבעבעת כולה. התחושה הייתה שזו פרמיירה מחודשת, והקהל מצדו הגיב בהתלהבות יוצאת דופן. התלהבות שאני מייחס לא רק לאיכויות ההצגה, אלא גם לרוח התקופה. עידן הפריחה התרבותית של הפוסט־קורונה (חמסה). זמן קסם, שבו הרעב המצטבר של אנשים לתרבות - זה שפקפקתי בעצם קיומו - פוגש ברעב המצטבר של היוצרים ומייצר על הבמה ריאקציות כימיות מרהיבות שכבר שכחנו מקיומן.

עזבו את הסיפור הנקודתי שלי. שוק הופעות המוזיקה בישראל יודע כרגע רנסנס חסר תקדים. אומנים מדרג פופולריות בינוני מודיעים על הופעה, והיא סולד אאוט בתוך שעות ספורות. קחו למשל את יוני בלוך, שכבר למעלה מעשור לא הוציא אלבום והתגורר בכלל בארצות הברית. ביום שבו הודיע על שלוש הופעות במועדון הבארבי, הן אזלו מיד. בתוך פחות משעה.

מה שגרם לו להוסיף הופעה רביעית, ואז חמישית, ואז שישית ושביעית. כולן נחטפו באותו יום ממש. הייתי עד לדרמה האינטרנטית אצלי בבית, הילד שלי הצליח להשתחל למופע החמישי. וכמו בלוך יש עוד רבים. מופעים המוניים באוויר הפתוח מתקיימים בקיץ הזה ללא הפסקה. אומנים מופיעים פעמיים ביום, באמצע השבוע, כאילו שאנחנו ביום העצמאות. והאמת היא שזה באמת חג. בייבי בום תרבותי, שמעיד על הצמא האדיר שהיה לאנשים פה למוזיקה.

ולא רק לה. סרט הקולנוע החדש של שלישיית מה קשור, “לשחרר את שולי", שבר שיא של כל הזמנים כשלמעלה מ־100 אלף צופים הגיעו לצפות בו בשלושת ימי ההקרנה הראשונים. גם כאן, העיתוי היה דרמטי. נדמה שהישראלים רק חיכו לסרט הבידורי הראשון שיאפשר להם לחזור אל האולמות ואל הפופקורן. וזו רק ההתחלה. הבייבי בום הזה עומד להביא לעולם כמות חריגה של תוצרי תרבות. בתחרות פרסי אופיר הקרובה מועמדים 20 (!) סרטים חדשים על סרט עלילתי. התיאטראות החלו לפרסם את הרפרטואר שלהם לשנה הקרובה, שמתפקע ממחזות מקוריים שרק נולדו. וגם הרדיו נהנה מגאות של סינגלים חדשים שמציפים אותו.



האטרף הזה ייבלם בחודשים הקרובים, זה ברור לכולם. ומן הסתם, חלק ניכר מהיצירות החדשות לא יזכה לחשיפה מספקת, כי בשורה התחתונה השוק כאן קטן מכדי להכיל את כל השפע הזה. ועדיין, התקופה הנוכחית היא הפגנת כוח סופר־מרשימה של התרבות המקומית. ובעיקר, של הצורך האמיתי שיש פה לאנשים לתרבות כזו. והנה עוד נקודה למחשבה. כמעט כל השפע הזה נובע באופן טבעי מכוחות השוק. מתברר שכשיוצרים ישראלים חושבים גם על הקהל שלהם, ולא רק על הברנז'ה, או על שטיחים אדומים באירופה, יש להם לגמרי עם מי לדבר. 

על הסכין

  • משפחת נתניהו עזבה את בלפור, כמובטח. והשלטון עבר בצורה חלקה לגמרי לידי הקואליציה החדשה. כל נבואות הזעם התבררו כמופרכות, אבל גם זה לא ישכנע את אלה שהפיצו אותן. הם יטענו שרק ההפגנות והלחץ שהפעילו מנעו את האסון. סוג של טיעון שאי אפשר להפריך לעולם ומותיר אותנו באותו לופ נצחי ומקולל.
  • אני רחוק שנות אור מתיאוריות הקונספירציה לגבי הקורונה. והתחסנתי ברצון, כמו כל בני משפחתי. אבל מתעוררת בי אי־נוחות לנוכח המהלכים האחרונים, שבהם נדמה שפייזר הפכה מחברת תרופות למי שמנהלת את מדיניות הקורונה הישראלית. יותר מדי מחקרים ונתונים מתפרסמים לפתע, ומשרתים צורך חדש בחיסון שלישי. הגיע הזמן לחשיבה יותר ביקורתית.
  • "דור המודם" (נטפליקס) היא סדרה איטלקית מתוקה להפליא, שמשחקת בין שני פרקי זמן - הווה ולפני 20 שנה, כשהאינטרנט רק נכנס לשימוש המוני. הסיפור הרומנטי, שמתרחש על אי הסמוך לנאפולי, מתכתב עם השינויים שהרשת הכניסה לחיים - גם במישור הדייטים, והכל מצטלם יפה, משוחק באופן חינני וסקסי באופן איטלקי.