כשאני ואחותי היינו ילדות, ספרנו את הימים עד החופש הגדול. אני מניחה שלא היינו היחידות שעשו כן, אבל בכל זאת, הפרפרים בבטננו היו גדולים יותר משל אחרים, על זה אני יכולה להמר. אם במהלך השנה סבלנו מצמצומים כאלו ואחרים, מזה שלא יכולנו להמשיך אף חוג אלא רק ללכת לשיעור הניסיון, כי הוא ניתן בחינם, ולטעום מעט ממה שלא נוכל לקבל (לא נורא, מישהו חכם אמר לי פעם שכדי לבלוט באיזה דיאלוג ולהיראות יודע דבר, צריך לדעת שורה אחת מכל נושא); אם במהלך השנה, כמה ימים לפני כל טיול שנתי התבקשנו להישאר אחרי השיעור ואז לקבל את השיחה הלא נעימה מהמחנכת, מתחשבת ככל שתהיה, ובפיה בשורת איוב לילד - “אם אבא ואמא לא ישלמו, לא תוכלו לעלות לאוטובוס", ותמיד חיכינו עד הדקה התשעים לדעת אם ניסע או לא, וכמובן שהוריי הצליחו לארגן את הכסף ונסענו, אבל אף פעם לא בלי דפיקות לב וחרדות לפני כן; אם במהלך השנה היינו בוררות את מסיבות ימי ההולדת שאליהן היינו הולכות, כי למסיבת יום הולדת צריך להתלבש יפה, להגיע ולהביא מתנה וכשלפעמים אי אפשר לקנות מבלי לרשום במכולת, איך יהיה אפשר לקנות צעצוע לילד שחשיבותו בעיני הוריי אפסית?; אז בחופש הגדול קרה דבר אחר.
בדרך לא דרך, בכל קיץ, היה אבי מתקמבן עם סדרן תחנת המוניות שבה עבד, עוד בימים שקדמו לאפליקציות ולברירת הנהגים על פי התחביבים שלהם ומטהר האוויר שהם משפריצים במכונית. הסדרן ההוא, שהיה גם בעל תחנת המוניות ברחוב אלנבי, אהב מאוד את אבי על אף חירטוטיו, על אף ששילם את דמי הסדרנות לפי החשק שלו ולא בצורה תדירה (כך עשה עם כל תשלום בערך) ועל אף שמדי פעם, כשהייתה מגיעה אשתו המתולתלת של הסדרן לעזור לבעלה בתחנה, היה נכנס אבי ומביא בורקס וביצים רק בשבילה ובשבילו, מתעלם מבעלה שיושב כיסא על ידם, ושולח מוניות ללקוחות ממתינים.
אבי פלרטטן. פלרטטן קמצן נורא ולא אלגנטי, אבל מה זה משנה?
רגע לפני חופשת הקיץ פרסם אותו הסדרן ובעל התחנה ברושור כזה על הוויטרינה בכניסה לתחנה, שבו נכתב לאן ייצאו השנה כל נהגי התחנה ומשפחותיהם על מנת להתגבש. לא היו יותר מדי אופציות, בדרך כלל זה היה מלון גדול עם צמידי הכל כלול באילת או בים המלח. התחנה, במחווה של טוב לב, גם הייתה מסבסדת חלק מהתשלום, כך שמעטים הנהגים שלא יכלו להרשות לעצמם לצאת. אבל אבי כמו אבי, גם את המעט שהיה עליו לשלם כדי להביא אותי, את אחותי הקטנה ואת אמי אל המלון, לא הצליח להשיג. על מה בוזבזה כל פרנסתו? לפעמים אני תוהה ומעדיפה שלא לחשוב. רגע לפני יולי היה ממתין אבי לסוף משמרתו של הסדרן־בעלים כדי לבקש ממנו “מערוף" משמע - שהתחנה תחרוג קצת מכלליה, ותיתן לו את הטיול בחינם ואם לא, אז לפחות שישלם רק על זוג ואם לא, אז לפחות רק על זוג עם ילדה אחת והשנייה תבליח בחדר האוכל. הסדרן תמיד הסכים, כי ידע שבלי אבי יהיה משעמם. הוא שר שירה בציבור, מספר בדיחות על חמותו, רוקד, עולה ראשון כשצוות הבידור מבקש, ובבריכה הוא תמיד משתתף בכל המשחקים; לא להביא אותו סתם יאפיל על הטיול.
אני זוכרת את ההתרגשות שאחזה בי ובאחותי לילה לפני כן, איך כל העולם נעלם, ומבטינו ליוו את אמי כשסידרה את המזוודות בשורה ליד הדלת. אני עוד זוכרת את ריח הגומי של גלגלי הים והמצופים ואת בגד הים הכחול שליווה אותי שנים לא מעטות, היו עליו עיגולים צבעוניים וקצת מלמלה באזור הכתפיים. גם הדרך לשם לוותה בסיפורים, חידות, שירים וצחוק גדול. לא פעם אני אומרת לבעלי שבכל פעם שאנחנו עם הקטנה באוטו, אנחנו צריכים לצחוק, לשיר לה, לפתוח חלונות, הנסיעות האלו עם אמא ואבא ברכב צרובות לי עד היום בתודעה, בחלק הטוב שלה.
בכל פעם שהגענו למלון, אחרי שהקאתי פעמיים ברכב, מצצתי חצאי לימון בלי הפסקה והצטלמתי עם הנחש־הדו ראשי בפונדק 101 אצל כושי רימון, הייתי מביטה בהתנשאות על האנשים שעושים צ'ק אאוט. הם צריכים לחזור לביתם המשעמם בעוד הכיף שלי רק התחיל. אגב, עד היום, בכל פעם שאני עצמי עוזבת מלון, אני מתעלמת מאלו הנכנסים, לא רוצה שקנאתי תתעורר בי, זה בלתי נשלט.
אני זוכרת שתמיד אחת מאיתנו הייתה צריכה להתפלח, לקחת צמיד “הכל כלול" מילד שבדיוק עזב ואבי התקמבן עם אביו תמורת כמה גרושים, או להגיד בחדר האוכל שהיא בת פחות מ־5, זה אף פעם לא היה נעים, אבל אנחנו רק רצינו את הבריכה הגדולה, חדר הילדים מלא חומרי היצירה והפעילויות וההצגות של צוות הבידור בערב. כאלו היו המלונות של שנות ה־90, מלאים בתמימות ובצבעים יפים של שפע.
בוקר אחד, אחרי שאכלנו אלף מעדני קרלו, ביצים קשות, פנקייקים ושתינו המון שוקו ומיץ תפוזים בחדר האוכל, נפרדנו מהורינו ורצנו אל הבריכה. אני זוכרת ששהינו בה שעות, אני ואמילי, המצאנו לנו משחקים, דמויות, ערכנו תחרויות שחייה וצלילה מבלי שמי מאיתנו יודעת לשחות או לצלול ומדי פעם יצאנו כדי להתרענן עם איזה ארטיק שווה שכלול בצמיד.
באותו הבוקר פגשנו שם ילדה אחת, גבוהה וגדולה מאיתנו, בת של נהג מונית אחר. היא עמדה על ידנו עם אחותה הנמוכה וביקשה את גלגל הים של אחותי. “אני לא יכולה לתת לך", אחותי ענתה לה, “זה שלי ואני עוד בבריכה". הילדה ההיא, שחומה עם בגד ים זוהר, התעקשה, אחותה ניסתה לחטוף מאחותי את גלגל הים בכוח, ואני, כמובן, מיד נחלצתי לעזרתה ודחפתי את שתיהן, אני ואמילי תמיד היינו אחד, עד היום למעשה.
פתאום, משום מקום, דחפה אותי הגבוהה אל הבריכה, יותר נכון, אל הצד הרע של הבריכה שממנו מפחד כל ילד. היא דחפה אותי ישר אל ה"עמוקים". לא ידעתי לשחות, אני זוכרת את הכאב החד באצבעות רגליי שהשתפשפו ברשת הסינון של הבריכה ואת ההלם שלי. למזלי, לא בלעתי מים, אבל כן נכנס לי כלור לעיניים ולו לא היה שם נהג מונית שיכור שקלט את הסיטואציה והרים אותי מיד למעלה, סביר שמישהו אחר היה תופס פה את הטור.
כשיצאתי מהמים, משתעלת מעט וכאובה, רצה אליי אחותי. “מרסל, את בסדר? את רוצה שאני אקרא לאבא?". גלגל הים היה עדיין על גופה הקטן. “אני בסדר, בואי נלך לקחת עוד ארטיק, רוצה?", שאלתי והיא הסכימה והביטה על אצבעותיי החבולות.
בשבוע שעבר הרציתי באילת. הרצאה פרטית לכמה אנשים, באותו המלון בדיוק שאליו נסענו. הבריכה אותה הבריכה, אפילו הריהוט שם לא השתנה. הסתכלתי על כל הילדים שגדשו את המלון, מלאי חיות, חופש, התלהבות ולרגע קינאתי בהם, ידעתי שעליי לשוב הביתה עוד באותו היום, יש לי ילדה קטנה שמצפה לי, אבל גם ידעתי שאשוב בקרוב איתה.
אחרי ההרצאה ביקשתי מנהג המונית שימתין רגע ורצתי שוב אל בריכה השחייה. כולם התארגנו כבר לארוחת הערב והיא הוארה באור כחול יפה. טלפנתי אל אמילי אחותי בשיחת וידיאו: “את יודעת איפה אני?", שאלתי.
“כן, המלון ההוא באילת, מה את עושה שם?", שאלה. “נזכרתי בהיא שדחפה אותי למים", אמרתי בעצב. “אוף, מרסל", ענתה לי, “למה כל זיכרון שלך הוא טרגדיה?". “סתם, זה לא זיכרון נחמד", התקדמתי לכיוון המונית. “ועכשיו שוב תצאי מסכנה בטור שלך?", שאלה החצופה, “כי זה יהיה שקר גמור".
“מה שקר?", שאלתי, “היא דחפה אותי למים!". “נו? ואת זה שיום אחרי, בחדר הילדים, מרחנו על כל השמלה שלה גואש וצחקנו, לא תכתבי?", שתקתי, נזכרתי וחייכתי. “וואללה, באמת מרחנו עליה", עניתי וניתקתי את השיחה.
בדרך הביתה, במטוס, הגעתי להחלטה שבכל פעם שיבוא זיכרון רע, אתקשר לזה שחלק אותו איתי, מי יודע מה זה יתקן.כשהגעתי הביתה, הזמנתי לנו סופ"ש בספטמבר לאותו המלון בדיוק. כשסיפרתי על כך לאבא שלי, הוא אמר: “אבל אל תשלמי על הילדה, היא קטנה, תפלחי אותה!".
כמובן אבא, כמובן.