במחקר ראשון מסוגו, שאת עיקריו אנחנו מפרסמים לראשונה, חושפים חוקרים באוניברסיטת תל אביב את הטראומה, החרדות והקשיים שעמם מתמודדות מדי יום בנות זוג של מכורים לאלכוהול. מדובר בדיכאון, נדודי שינה, חשש מתגובות אלימות מילולית ופיזית, תחושת הנבגדות מהנפילה החוזרת ונשנית לטיפה המרה, קשיים בתפקוד היומיומי, חשש מתלות בטיפולים נפשיים, חרדה מהתמודדות עם ניהול משפחה ונטישת הבית לתקופות קצובות.

לטענת החוקרים על אף שמדובר בתסמיני הפרעת דחק פוסט־טראומטית לכל דבר, בנות הזוג אינן זוכות לקבל סיוע או טיפול של רשויות הרווחה בנושא. יותר מ־70% מהלוקים בהפרעה שפונים לטיפול בגמילה נופלים שוב לצריכת אלכוהול לאחר שיקום, מה שהופך את תופעת ההתמכרות למאבק מתיש ובלתי נגמר. המחקר נוגע לראשונה בחוויית הישנות השימוש מנקודת מבטן של בנות זוגם.

המחקר נערך על ידי רותם יצחקי, בהנחייתה של ד''ר בל גבריאל פריד, ובשיתוף ד"ר אופיר לוי מבית הספר לעבודה סוציאלית ע''ש בוב שאפל באוניברסיטת תל אביב, ופורסם בכתב העת Journal of Psychiatric and Mental Health Nursing. בראיונות שנערכו לנשים הן תיארו את חייהן כתנועה מתמדת בין אמפתיה להדחקה: "באותו לילה הוא שתה, צעק עליי ואני לא עונה לו. והילדים רואים את זה. מאותו ערב התחילו גם חרדות והרגשתי קשיים בתפקוד היומיומי. מכאן אין לאן לרדת".

אישה אחרת סיפרה: "לא הייתי ישנה בלילות. הייתי מרגישה בגידה לכל דבר". במקרה אחר האישה עזבה את הבית ועברה לגור במשך חודש אצל הוריה: "בהתחלה חשבתי שאני יכולה לעזור לו. אבל לא יכולתי לעשות כלום. ידעתי שתהיה נפילה ולא אוכל לעצור אותה, אז הייתי הולכת מהבית".

ד''ר גבריאל־פריד טוענת כי חשוב להפנים את ממצאי המחקר כדי שבעתיד נשים שגם נמצאות בחוויית חיים קשה כל כך יזכו לתמיכה נכונה ומדויקת עבורן: "צריכים להפנים ולהכיר בכך שבנות הזוג עוברות טראומה של ממש וזה פוגע בתפקוד שלהן ובילדים. לצערנו הן לא מקבלות את הטיפול המתאים מרשויות הרווחה".

"עד היום העזרה הסוציאלית במקרה של בני זוג אלכוהוליסטים הייתה תחת הרעיון - 'איך אישה מתמודדת עם ההפרעה, אבל כדי לעזור לבן זוג שלה'. גם בחברה קיימת תפיסה מעוותת כי ההתמכרות של בן הזוג במובנים מסוימים נותנת לאישה להרגיש במקום חשוב, שזקוקים לה, אבל את התפיסה הזאת שמתייגת את הנשים צריך למחוק. הן לא צריכות לחוש שום אשמה על הסיטואציה הקשה שהן מתמודדות איתה", הוסיפה.