פרץ של שמחה. אין דרך אחרת לתאר את התגובות שהציפו את כלי התקשורת נוכח פסיקת בג"ץ, שקבעה, הלכה למעשה, שגם גברים יחידים וגם בני זוג מאותו מין יוכלו להביא ילדים לעולם באמצעות אישה פונדקאית. אתר אחד חגג בכותרת על "סוף לאפליית ההומואים". אתר שני דיווח על "צעד ענק בדרך לשוויון זכויות".
בכלי תקשורת שלישי מסרו את "הפרחים לבג"ץ". כתבת של "העיתון של המדינה" חתמה על טור נרגש שקבע שמדובר ב"פסק דין היסטורי שיסיים עוול רב שנים". ושר הבריאות ניצן הורוביץ כינס מסיבת עיתונאים נרגשת. "זהו יום היסטורי לקהילת הלהט"ב בישראל", צהל, "וזה יום היסטורי לחברה הישראלית כולה. זכות השוויון והזכות להורות קיבלו את המקום הראוי להן בסוגיה הקריטית של הקמת משפחה". דקות ארוכות עמד שם, מול המצלמות, כששני העותרים המנצחים לצדו.
אוכלוסייה אחת נשכחה מהשר, כמו מרוב כלי התקשורת שחגגו איתו. האוכלוסייה שהולכת לשלם בגופה, על בשרה ממש, את מחיר הפסיקה הזו. אוכלוסיית הנשים הפונדקאיות. מעט עצוב היה לשמוע את הורוביץ מבקש למסור, נוכח עם ועדה, "תודה למקצוענים של משרד הבריאות", כשהוא יודע שאין במשרד שלו ולו איש מקצוע אחד שהיה מוכן לחתום על מסמך הקובע שהרחבת הליך הפונדקאות לא תפגע בנשים המדוברות.
כמה מילות הקדמה, לפני שנצלול לסוגיה החשובה הזו. כפי שכבר כתבתי כאן בעבר, אני מתנגד לפונדקאות בתשלום, ולא משנה מה הנטייה המינית של מי שלהם מיועד הילד. אני מתנגד לפונדקאות בתשלום להומוסקסואלים. אני מתנגד לפונדקאות בתשלום להטרוסקסואלים. אני מתנגד לפונדקאות בתשלום לכל מי שחושב שלגיטימי לסחור בגוף האישה, ולהפוך אותה למפעל לייצור תינוקות ואת התינוקות עצמם למוצר.
אחר הדברים האלה, אודה שקשה לי. קשה לי משום הצער על נשים שלא יכולות ללדת. קשה לי משום שיש לי חברים שחיים בזוגיות עם בני אותו מין, ואני יודע כמה השימוש שלהם בפונדקאית, שסייע להם להפוך להורים, עשה אותם אנשים מאושרים. קשה לי משום שאין כמוני – אב לחמישה ילדים, המודה עליהם בכל יום לקדוש ברוך הוא - להבין את מי שמוכן לעשות הכל על מנת להביא ילדים לעולם, לכאוב את כאבו של מי שלא זכה לכך, ולהזדהות מכל הלב עם מי שמוכן להפוך עולם כדי שזה יקרה. גם את דרישת הגברים לשוויון, מנקודת מבטם, אני מבין לגמרי.
אבל יש כאן בעיה. משום שהדיון הזה לא יכול להתקיים בלי להביא בחשבון את מה שעוברת הפונדקאית, שבאמצעותה נולדים אותם ילדים, ובלי להעמיק במחקרים שבדקו כמה סכנות היא לוקחת על עצמה, וכמה סבל וקשיים יהיו מנת חלקה ומנת חלקם של ילדיה, וכמה הפך ההליך כולו לעסקה שבה מי שהפרוטה מצויה בכיסו משתמש, לצרכיו, בגופה של מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסה. והדיון הזה לא התקיים כאן מעולם אך ורק משום שכאשר הקהילה הגאה מסמנת מטרה, העדר התקשורתי מצטרף אליה בהמוניו, ומרגע זה ואילך אין עוד יכולת לחשוב על ערכים ועל מוסר, אין עוד אפשרות לשאול שאלות, ואין עוד אפשרות לתהות תהיות.
וזו לא רק התקשורת. מדינת ישראל משופעת בארגונים ששמו להם למטרה להגן על נשים באשר הן. הארגונים הללו עמוסים בדוברים וביח"צנים, שמוציאים בשמם הודעות מזדעזעות לעיתונות על כל פגיעה ועל כל אפליה ועל כל הדרה. לכן זה פשוט בלתי נתפס כיצד דווקא בסוגיה הזו, שכל כולה שמירת כבודן ובריאותן של נשים, נרשמת מצד אותן נשים שתיקה רועמת, צועקת, צורחת. מהרגע שבו מנותב הדיון לקרב בין חילונים לדתיים, בין הורוביץ לאריה דרעי, ובין בני האור לבני החושך, כולם מתייצבים בעמדות המוצא הפוליטיות שלהם, ואין עוד אפשרות לנהל שום דיון ענייני.
הדיון שלא התקיים
רקע קצרצר. במשך שנים רבות יכלו רק בני זוג להביא ילד לעולם באמצעות פונדקאית. לפני שלוש שנים שונה החוק והוסיף גם נשים יחידניות. הרציונל, בקליפת אגוז, טען שהטבע נתן לאישה את היכולת ללדת, וכאשר ליקוי רפואי לקח ממנה את היכולת הזו, אנחנו צריכים לסייע לה. לגבר, מנגד, הטבע לא נתן את האפשרות הזו, מראש, מה עוד שגבר יכול להביא ילד לעולם גם באמצעים אחרים, דוגמת הורות משותפת.
בנוסף לכך, בישראל נולדים באמצעות פונדקאית כמה עשרות ילדים מדי שנה וברור לכולם שאם גם גברים ייכנסו להליך הזה, המספרים יקפצו במאות אחוזים, ונמצא את עצמנו עם אלפי זוגות שיחפשו פונדקאית. מה זה יעשה לנו כחברה, ומה זה יעשה לפיקוח על ההליך הזה, כשהמוני הורים פוטנציאליים יסתובבו כאן ויהיו מוכנים לשלם כל מחיר כדי להשיג את אותן פונדקאיות מועטות? זה בדיוק הדיון שמעולם לא התקיים פה. כך או כך, כעת החליט בג"ץ לבטל את ההגבלות, ובאופן מעשי להוסיף לרשימה גם גברים יחידים וגם בני זוג מאותו מין.
ועוד הערה אחרונה, לפני הנתונים עצמם. יש מי שדואגים לפזר סביבנו כל העת תחושה שאיראן זה כאן. שכל העולם הנאור כבר אישר פונדקאות לכל, ולפני כמה ימים הואיל בטובו בג"ץ הטוב שלנו לצרף אותנו סוף־סוף למשפחת העמים. ובכן, המציאות רחוקה מאוד מהתיאור הזה. את המדינות שמאפשרות פונדקאות בתשלום לגברים אפשר לספור, פלוס מינוס, על אצבעות כף יד אחת. העולם הרחב מתחבט בסוגיות המוסריות שאנחנו לא טורחים להעסיק את עצמנו בהן, וחושש מאוד מהידרדרות מוסרית שתוביל לסחר בגופן של נשים.
נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות תיארה בעצמה בפסק דינה הקודם את המצב בעולם. היא סיפרה כיצד במדינות דוגמת צרפת, גרמניה, איטליה ושווייץ, חל איסור גורף על השימוש בפונדקאות, כאשר חלקן אף אינן מכירות בהורות שנוצרה בהליך כזה שנערך מחוץ לגבולות המדינה, ומסרבות להעניק זכויות להורים וליילוד. חלק מהמדינות שוללות ואף מטילות איסור פלילי על פונדקאות בתשלום. מדינות דוגמת אוסטרליה, קנדה, חלק ממדינות ארה"ב, אנגליה ותאילנד, הסדירו בחוק את השימוש בפונדקאות בהליכים אלטרואיסטיים בלבד, כלומר שלא בתשלום. מדינות מסוימות, ובהן חלק ממדינות אוסטרליה, חלק ממדינות ארה"ב ואנגליה, מאפשרות גישה גם לגברים ולבני זוג מאותו המין.
פגיעה נפשית
התנגדותם של אנשי המקצוע במשרד הבריאות להרחבת הפונדקאות לגברים, לא באה ממקום של השקפה דתית או של תפיסת עולם שמרנית באשר לאופייה של המשפחה ה"רצויה" או של המשפחה ה"נכונה". את עבודת המחקר החשובה בתחום הזה, שכבר הזכרתי כאן בעבר, חיברה ד"ר אתי סממה, המשמשת היום כראש האגף למדיניות טכנולוגית רפואית במשרד הבריאות. גם עבודת הדוקטורט שלה חקרה את נושא הפונדקאות. מי שתומך בפונדקאות, או בהפיכתה לכלי רחב שימוש, לא יכול לעשות את זה לפני שהוא קורא לכל הפחות את המחקר שלה ושל נופר ליפקין, שפורסם בשנת 2013 ומבוסס על ממצאי הדוקטורט של סממה.
המספרים שהעלה המחקר מלמדים הרבה על הפער בין שני הצדדים ל"עסקה" והמקום החברתי־כלכלי שממנו הם באים אליה. כ־70% מהפונדקאיות שנבדקו במחקר היו בעלות השכלה תיכונית בלבד. רק 7% מהן היו אקדמאיות, לעומת 60% מההורים המיועדים לקבל את התינוק. 17% מהפונדקאיות לא סיימו אפילו עשר שנות לימוד. רבע מהן לא היו מועסקות כאשר פנו לפונדקאות. מבין אלה שכן עבדו, השיעור הגבוה ביותר הועסקו בתחום השירותים – עוזרות, מטפלות, מלצריות וכדומה – ובעבודות מזדמנות שאינן קבועות. 80% מהפונדקאיות דיווחו שהגיעו להליך הזה ממניע כלכלי. רק 3% ממניע אלטרואיסטי.
סממה בדקה את המחיר שמשלמות הפונדקאיות על ההליך הזה. חלק מהן חוו סיבוכים רפואיים. מחקרים אחרים שנעשו מצאו כי חלק מהפונדקאיות אושפזו או שרותקו למיטתן לתקופה של שישה שבועות ויותר, מצב שהשפיע באופן מרחיק לכת על משפחתן וילדיהן. ב־37% מההריונות התגלו סיבוכים. במחצית מההריונות דובר בדימומים ו/או התכווצויות מוקדמות. ב־17% מהמקרים נדרשה שמירת הריון. למעלה מרבע מההריונות היו מרובי עוברים - עובדה שהפכה אותם להריונות בסיכון, והעלתה את השכיחות לניתוחים קיסריים. שליש מהלידות אכן הסתיימו בניתוח כזה.
המחקר גילה פגיעה נפשית בילדיה האחרים של הפונדקאית, שסבלו ממצוקה, הן בגלל הזמן שאמם הקדישה להליך הפונדקאות עבור מישהו אחר, הן בשל האכזבה מאיבוד התינוק שאמם גידלה בבטנה מול עיניהם, והן בשל הפחד, שהיו שדיווחו עליו, פן תמסור גם אותם כפי שמסרה את התינוק שנולד. חלק מהילדים, כך מסתבר, חוו את מסירת התינוק להוריו המיועדים כאובדן של בן משפחה, ובמקרים קיצוניים דווח על מצוקה פסיכולוגית קשה, אשר הצריכה התערבות טיפולית.
הליך הפונדקאות חושף את הפונדקאית לסיכונים בריאותיים משמעותיים, מציינות סממה וליפקין, הכוללים גם סיכונים הכרוכים בחשיפה לתרופות ולהורמונים שבהם נעשה שימוש בתהליך. בין השאר, הן מפרטות: "סיכון מוגבר ללקות בסרטן הרחם, סרטן השד, התקף לב והפרעות בקרישת הדם", ותופעות לוואי החל מבחילות ושינויים בחשק המיני, וכלה בנשירת שיער ובעיות עור. סממה מדווחת על פונדקאית שסיפרה כי הפלה יזומה שעברה באמצעות גרידה, במסגרת הליך הפונדקאות, עקב מום שהתגלה בעובר, הסבה נזק בלתי הפיך לרחמה, שבעקבותיו הובהר לה כי לא תוכל להרות יותר. חוזה הפונדקאות הותיר אותה בלתי זכאית לפיצוי.
וזו מסקנת החוקרות: "לנוכח הרגשות המורכבים המעורבים בהכרח בהליך הפונדקאות, ולנוכח ניגוד האינטרסים המובנה בין ההורים המזמינים לפונדקאית, קיים קושי ניכר לשרטט הסדר שבמסגרתו הסכמי פונדקאות אשר יבוצעו כדבר שבשגרה, יוכלו להיטיב עם פונדקאיות במציאות החברתית הקיימת, ולעלות בקנה אחד עם ערכי מוסר המכבדים אוטונומיה ורואים באדם מטרה ולא אמצעי, בלי ליצור סיטואציות חברתיות מורכבות וטעונות, העלולות, בחלק גדול מהמקרים, להסתיים בפגיעה... לנוכח כל זאת אנו סבורות כי... הסיכון לפונדקאיות... מחייב את המסקנה כי יש מקום לשקול לאסור בישראל פונדקאות שבסיסה מסחרי. בכל מקרה אנו רואות חשיבות רבה לעצירת הגלישה במדרון החלקלק שבמסגרתו פונדקאות מסחרית הופכת מפתרון נקודתי למקרים רפואיים קשים במיוחד... ל'דרך נפוצה ומקובלת להביא ילד לעולם'".
מאז שפורסמו מחקריה של ד"ר סממה, לא הוקם במשרד הבריאות מאגר נתונים או בסיס מידע משמעותי כלשהו, המאפשר לדעת מה השתנה מאז, אם בכלל. הלאה. בשנת 2012 פרסמה את מסקנותיה ועדת מור יוסף. ועדה מומחים מיוחדת שהוקמה במשרד הבריאות כדי לבדוק, בין השאר, את סוגיית הפונדקאות. זו הייתה ועדה שכולה אנשי מקצוע. ישבו בה מומחים בכירים לרפואה, לעבודה סוציאלית, לנשים, למשפט, לאתיקה רפואית, להפריה חוץ גופית, לפסיכולוגיה ולגנטיקה. הוועדה התלבטה רבות בסוגיית הפונדקאות, על כל השאלות שהיא מעוררת. חבריה הבהירו שקריאות המצוקה של הקהילה הלהט"בית לא נעלמו ממנה, ושהיא ערה וקשובה לסוגיה החשובה של השוויון לכל.
ולמרות הדברים, לא היה בין חברי הוועדה ולו אחד שבחר לתמוך בפונדקאות לגברים. החוק הקיים בישראל, הסבירה הוועדה, מבקש לשמור על האישה הפונדקאית, כשזו נכנסת להליך העמוס בקשיים וסיכונים עבורה, ו"מנסה להתמודד עמם מבלי לחצות את הקו לעבר ניצולן של נשים והחפצתן". הנחת המומחים הייתה שפתיחה והרחבה של הפונדקאות גם לגברים תגדיל מאוד את הביקוש לנשים פונדקאיות, ותביא להנמכת הדרישות ולאישורן כפונדקאיות של נשים "שאינן מתאימות באמת לתהליך מורכב זה, ועלולות להיות מנוצלות או להיפגע מכך".
הייתה עוד סיבה להתנגדות של חברי הוועדה להרחבת הפונדקאות גם לגברים. החוק המקורי ביקש לתת מענה למספר מצומצם של נשים, שיש להן ליקוי רפואי המונע מהן לשאת הריון. כשמדובר בהן, הפונדקאות היא האפשרות היחידה להביא ילד לעולם. פתיחת החוק למי שאינם סובלים מליקוי רפואי הפוגע בפוריותם, קבעה הוועדה, "יבוא בהכרח על חשבונן של הנשים אשר החוק ביקש לתת להן מענה לכתחילה".
בנוסף, הזהירו המומחים, הרחבת הזכאות לפונדקאות, נוכח המחסור בפונדקאיות, תביא לעלייה במחירים ותהיה בפועל פתרון לעשירים בלבד. "הרחבה משמעותית תבוא בהכרח על חשבון ההקפדה על כל התנאים הנדרשים על מנת להגן על הפונדקאיות, ותגביר את היבט המסחור של הפונדקאות בישראל, שכן מסקנת הוועדה... הינה כי מעטות הנשים אשר מתאימות ומסוגלות לעבור את הליכי הפונדקאות מבלי שתיגרם להן או לילדיהן פגיעה ממשית".
וזו נקודה שחשוב להתעכב עליה. קשה יהיה להתווכח עם ההערכה שכניסה של המוני זוגות חדשים תביא לביקוש גדול לפונדקאות. במדינה שבה היצע הפונדקאיות מצומצם, הדבר יזניק בהכרח את המחירים לשמיים. מה יקרה אז? הפונדקאות תהפוך להיות מוצר לעשירים בלבד, ויש להניח שנשים יחידניות, שנלחמות ממילא לבדן בקשיי היומיום, יתקשו להתמודד בו. תוסיפו לכך את הנשים שנמצאות במצוקה כלכלית, שהמחיר הגבוה יפתה אותן לפתור את בעיות המינוס בבנק באמצעות הריון עבור אחרים, ולא תתקשו לראות איך אנחנו צועדים לעולם שכולו ניצול של החזקים את החלשים, או במקרה הזה - את החלשות.
כך או כך, רוב חברי הוועדה תמכו בהרחבה מדודה של החוק שתאפשר, לבד מבני זוג, גבר ואשה, גם לנשים יחידניות להביא ילד באמצעות פונדקאית, מתוך הבנה שאין הבדל מהותי בין אישה יחידנית שליקוי רפואי מנע ממנה להרות, לאישה נשואה שיש לה ליקוי דומה. ומה לגבי גברים? כאן המליצה הוועדה לאפשר רק פונדקאות אלטרואיסטית, כלומר לא בתשלום. אז למה נשים כן וגברים לא? "מדובר במעגל מוגבל של נשים אשר לא ירחיב משמעותית את הביקוש לפונדקאיות כפי שצפוי שיקרה אם יורחב מעגל הזכאים גם לגברים יחידים". להמלצות של הוועדה הייתה דעת מיעוט שעליה חתמו חמישה מחבריה. הללו ביקשו לבטל לחלוטין את הפונדקאות בתשלום, גם זו שהייתה קיימת עד היום, ולהתיר בישראל פונדקאות אלטרואיסטית בלבד.
ההסבר שצירפו להחלטתם נוקב עד מאוד. "פונדקאות אינה רק טכנולוגיית פריון רפואית. גופה של אישה אינו מכשיר המשמש לטיפול רפואי באדם אחר. הזכות להורות בוודאי איננה כוללת זכות להיעזר בגוף של אדם אחר לצורך הבאת ילדים לעולם... אם לצורך הצלת חייו של אדם אין מאפשרים הוצאת איבר מאדם חי תמורת כסף, אף כאשר מדובר בהסכמה חופשית והדבר נעשה תוך מזעור הסכנה הבריאותית לתורם, הרי שכאן, כאשר אין מדובר בפיקוח נפש, בוודאי שאין מקום להתיר זאת". עוד הוסיפו חברי הוועדה כי "אילו 'ועדת הלסינקי' (ועדה המאשרת ניסויים רפואיים – ק"ל) הייתה מתבקשת לאשר ניסוי רפואי – חשוב ככל שיהיה לחיי אדם – עם רמת סיכון דומה למשתתפים, נראה כי לא היה סיכוי שניסוי זה יאושר".
בלי תשלום
כאמור, לחגוג את ההרחבה הגדולה של מעגל הנהנים מפרי עמלה של הפונדקאית, בלי לדון בה ובמחירים שהיא משלמת, זה לא פחות מפשע חברתי. יכול להיות שגם אחרי הדיון הזה יהיו שיטענו שהמחיר שווה, ושהאפשרות להעניק ילד למי שאין להם ראוי למרות הכל. אבל בכל מקרה, בלתי לגיטימי בעליל לקבל החלטות בסוגיה כבדת המשקל הזו, בלי לדבר על הכל. ומכיוון שהצגתי בתחילת הטור את עמדתי שלי, אסיים איתה. ייתכן שהדרישה של בית המשפט לקדש את השוויון, יהיה אשר יהיה, היא הזדמנות טובה לבצע חשיבה מחודשת, לבטל כליל את הפונדקאות בתשלום, ולהותיר אך ורק את זו האלטרואיסטית. לכולם. בלי הבדל. כך גם נשיג את השוויון המקודש, וגם נשמור על צלם אנוש ועל חברה מוסרית יותר.
אקטיביזם בג"צי
ועוד מילה אחרונה חשובה. במדינת ישראל, הכנסת הנבחרת על ידי הציבור היא שאמורה לחוקק חוקים. כבר שנים אנחנו מנהלים כאן ויכוחים על זכותו של בג"ץ לפסול חוקים שחוקקה הכנסת, אבל מה שקרה בסיפור הפונדקאות לקח את האקטיביזם הבג"צי קילומטר קדימה. משום שבסיבוב הזה בג"ץ לא פסל את החוק, אלא חוקק, הלכה למעשה, חוק חדש שחברי הכנסת לא ביקשו כלל לחוקק. מי שדחף לאירוע הזה היה שר הבריאות ניצן הורביץ, שמשרדו הודיע לשופטים כי "בעת הנוכחית אין היתכנות פוליטית מעשית לקידום הליכי חקיקה בסוגיה הנדונה".
ובמקום להבין שהמשמעות של מצב שבו אין היתכנות פוליטית לקידום חוק היא שחברי הכנסת מצביעים במעשיהם נגד קידומו, התירו לעצמם השופטים למלא את החוק במה שהם חושבים שראוי היה שיעשו חברי הכנסת. הורוביץ, שכאמור פעל להכרעה הזו, נשאל במסיבת העיתונאים על ידי מירב כהן מוואלה!, שנראתה כמו היחידה שהיה לה אומץ להפריע למסיבה, בדיוק את השאלה הזו. למה הלכת לבג"ץ כדי לעקוף את הכנסת, תהתה, שעה שאין לחוק הזה רוב? להורוביץ לא הייתה תשובה עניינית. "במשך שנים העניין הזה נתקע ונסחב... בגלל כל מיני קומבינות פוליטיות וסיטואציות פוליטיות", הסביר לה. אבל זה בדיוק העניין.
"קומבינות פוליטיות וסיטואציות פוליטיות" הן חלק מהשקלא וטריא של הכנסת. כשחברי הכנסת מצביעים בעד משהו, המשמעות היא שהם, כשליחי הציבור, רוצים אותו. וכשהם בוחרים שלא להצביע בעד משהו, המשמעות היא שהם לא רוצים אותו. והדילוג הזה מעל ראשיהם של המחוקקים, בתקווה שהשופטים יחוקקו את החוק שחברי הכנסת בחרו שלא לחוקק, הוא עניין בעייתי מאוד ששופטי בג"ץ, למרבה הצער, אימצו בהתלהבות.