במאמר משתלח, שלא קל לברור מתוכו את האמיתות, טען השבוע ח"כ נתניהו כי "בחודש אחד של כהונתה חוררה הממשלה החדשה את קיר הברזל שנבנה במשך 12 שנים מול איראן". הניסיון להשוות עשייה של מי שמלך כאן ב־12 השנים האחרונות לממשלה שעוד לא מלאו לה 40 יום מופרך מיסודו. ברור גם שתוכנית הגרעין של איראן לא החלה לזנק לפני חודש, עם השבעת הממשלה.
לכן את טענותיו של רה"מ לשעבר אפשר לבחון רק אל מול העשייה שלו ולשאול באיזה מצב הייתה תוכנית הגרעין של איראן כשנתניהו התמנה לראש ממשלה, ולאן היא הגיעה ב־12 שנותיו. התשובה הקצרה היא שאחרי חמש ממשלות נתניהו הגיעה תוכנית הגרעין של איראן לנקודה מאיימת יותר מאי־פעם, ושהאופציות שהיו לישראל לפעול נגדה לפני 12 שנה הלכו והצטמצמו.
בתקשורת עוסקים הרבה בשאלה "עד כמה רחוקה איראן מפצצה", והתשובה לזה היא, כמו רוב הדברים בחיים, מורכבת. כדי לייצר פצצה גרעינית נדרשים שני דברים: כמות מספקת של חומר בקיע (כ־20 ק"ג אורניום מועשר למעל 90%), והיכולת להפוך את החומר הזה למתקן גרעיני. נדרשים כמובן גם אמצעי שיגור (טילים), אבל את אלה איראן כבר פיתחה מזמן.
ככל הידוע, הקבוצה שעסקה בהכנות לייצור מתקן גרעיני איראני, מה שמכונה "קבוצת הנשק", הפסיקה לפעול ב־2003, ומאז לא חודשה פעילותה באופן סדיר, אלא לניסויים פה ושם. שירותי המודיעין חייבים להניח שייתכן שהיא ממשיכה לפעול באופן חשאי, אף שאין ראיות לכך. ההערכות הן שייקח לאיראן בין שנה וחצי לשנתיים מהרגע שתחודש הפעולה של קבוצת הנשק לבין היכולת לייצר פצצה גרעינית ראשונה. לכן הדיון עוסק כרגע בצוואר הבקבוק הראשון שאיראן צריכה לעבור: ייצור כמות מספקת של חומר בקיע ברמה צבאית.
ב־2009, כשהעביר אהוד אולמרט את השלטון לנתניהו, הייתה כבר לאיראן תוכנית גרעין שאפתנית, אבל במצב התחלתי. כ־1,000 צנטריפוגות אטיות יחסית הסתובבו באיראן וייצרו אורניום מועשר ברמה נמוכה ובכמויות נמוכות. איראן הייתה אז במרחק של שנתיים לפחות מייצור כמות מספקת של חומר לפצצה ראשונה.
למרות זאת השקיע אולמרט סכומי עתק בבניית אופציה צבאית ישראלית לפעולה מול מתקני הגרעין האיראניים. על פי הפרסומים פעלה ישראל לסיכול חשאי של תוכנית הגרעין באמצעות חבלות בציוד, במתקנים וחיסול של מדענים. אגב, מי שהיה אחד מאנשי הטכנולוגיה המובילים של המוסד בעת שהוחדר וירוס הסטקסנט לצנטריפוגות של איראן, מונה השבוע להיות היועץ לביטחון לאומי של ממשלת בנט. נתניהו המשיך את הקו של אולמרט, הן במבצעים חשאיים והן בחיזוק האופציה הצבאית של צה"ל מול איראן. בין 2010 ל־2012 אף השתעשע ברעיון להפעיל את האופציה הזאת, אבל בסופו של דבר לא היה לו העוז לממש אותה.
ב־2012 התגלה כי הממשל האמריקאי מנהל בעומאן מו"מ חשאי מול איראן על הסכם גרעין, ואובמה הרים לנתניהו את האמברקס והורה לו לחדול מפעולות חשאיות ומהכנות לתקיפה צבאית. נתניהו, שהיום מלגלג על התיאום של ממשלת בנט עם ארה"ב, הרכין אז ראש וציית. צה"ל הפסיק להתאמן על תקיפה באיראן, והמוסד נצר את המבצעים שהיו לו בקנה.
בהיעדר הפרעות מישראל, ניצלה איראן את שלוש שנות המו"מ עם ארה"ב להזניק את תוכנית הגרעין שלה. עד 2015 היא התקינה יותר מ־15 אלף צנטריפוגות וצברה ערימה של יותר מ־8 טונות אורניום מועשר – כמות מספקת לתריסר פצצות גרעין. נתניהו לא ניסה להפריע לתהליך או לשבש אותו. אבל הוא דיבר, והרבה.
הוא לא דיבר עם הממשל האמריקאי ולא ניסה להשפיע על ההסכם המתהווה, אלא אימץ גישה לעומתית של מאבק בנשיא אובמה דרך בית הנבחרים שלו. מול שני בתי הקונגרס הוא נשא נאום חוצב להבות שהיה מדויק ואמיתי, וגם נעם מאוד לאוזן הישראלית, אבל מול ארה"ב הוביל לתוצאה הלא רצויה. ממשל אובמה התנכר לנתניהו בעקבות הנאום ומיהר לחתום על הסכם גרעין גרוע עם איראן.
הדהירה האיראנית
גרוע ככל שהיה, ההסכם הגביל את כמות הצנטריפוגות שאיראן יכולה להפעיל ואת כמות האורניום שהיא יכולה לצבור. עד היום, הסכם הגרעין מלא החורים והלקונות היה המהלך המשמעותי היחיד שהסיג את תוכנית הגרעין של איראן לאחור. מאז 2009, שלוש השנים היחידות שבהן איראן שוב התרחקה מפצצה היו השנים של הסכם הגרעין 2015־2018.
בחירת טראמפ הייתה ההזדמנות של נתניהו לתקן. המבצע המבריק של גניבת ארכיון הגרעין של איראן וחשיפת השקרים סלל לטראמפ את הדרך לסגת מהסכם הגרעין, ולהפעיל מדיניות סנקציות קשוחה שריסקה את הכלכלה האיראנית. אלא שטראמפ לא היה מוכן ללכת את הצעד הנוסף ולתקוף את האיראנים. יכול להיות שזכינו בטראמפ מוקדם מדי. אילו היה נבחר בעוד חמש שנים ואל מול איראן מתגרענת – אולי אפשר היה לשכנע אותו גם לתקוף. מאז 2018, ועל אף הסנקציות, הזניקה איראן שוב את תוכנית הגרעין שלה. היא החלה להתקין צנטריפוגות מתקדמות יותר, השיקה מפעל מתכות (מטלורגיה) החיוני לייצור פצצה, וצברה כבר 3 טונות של חומר בקיע, כולל חומר בהעשרה גבוהה של 60%.
על פי פרסומים זרים, ישראל פעלה בזמן הזה לחבל ביכולות האיראניות. מפעל ההעשרה שלה נפגע קשות בפיגוע וכן מפעל ההרכבה של הצנטריפוגות. בשנתו האחרונה של נתניהו חוסל גם אבי תוכנית הגרעין של איראן, מוחסן פח'ריזאדה, והותיר חלל שהאיראנים מתקשים למלא. הפיגוע האחרון, במפעל לייצור הלהבים של הצנטריפוגות, התרחש כבר בימי כהונתו של בנט.
כמו בעבר, רצף הפעולות הזה נחל הצלחה חלקית. הוא עיכב ושיבש, אבל לא עצר את הדהירה האיראנית. כשנכנס בנט לתפקיד, הוא ירש מנתניהו איראן שיכולה בתוך פחות משלושה חודשים לייצר חומר לפצצה ראשונה. נתניהו הוריש לו גם אופציה צבאית שנזנחה בתשע השנים האחרונות ושצריך לבנות אותה מחדש.
אבל בנט מביא איתו משהו חדש לתפקיד: אוזן קשבת בוושינגטון. לא בטוח שהוא יצליח לשכנע את האמריקאים להשיג הסכם טוב יותר, אבל איתו הם לפחות מדברים. לא בטוח גם שאיראן מעוניינת בהסכם כזה, ואם יבחרו האיראנים שלא לחזור להסכם ולדהור לפצצה – ישראל חייבת שיהיה לה ערוץ הידברות עם וושינגטון. בלי האיבה הגלויה שעורר נתניהו בממשל הדמוקרטי, שיח פתוח איתם יאפשר גם יותר חופש פעולה מבצעי.
האופציה הצבאית של ישראל מול איראן מעולם לא הייתה טובה ומוחלטת. היא יכולה לפגוע במתקני הגרעין של איראן (במחיר מלחמה קשה), אבל הפגיעה רק תעכב את האיראנים ולא תעצור אותם. ולמרות זאת, אם יכלו כל הקצים וראש ממשלת ישראל יבין שהוא הדבר היחיד שמפריד בין האייתוללות לבין פצצה גרעינית – יהא אשר יהא ראש הממשלה באותה העת – כולם יקבלו את אותה החלטה.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13