ההכרזה של ראש הממשלה נפתלי בנט על “חופש פולחן ליהודים בהר הבית” הפכה בתוך פחות מיממה ל”חופש ביקור”. ספק אם התבטאות זו, בתשעה באב, הייתה פליטת פה הקורצת לימין. סביר להניח שזו התבטאות אומללה. כך או כך היא נשמעה טבעית מפיו של יו”ר ימינה ומי ששימש בעבר יו”ר "הבית היהודי" ומנכ”ל מועצת יש”ע. בקלות אפשר לדמיין אותו עולה להר בחברתם של הח"כים יום־טוב כלפון ועמיחי שיקלי. אבל, כראש ממשלה, מצופה שיבין את הנפיצות הטמונה בדבריו.
התגובות הצפויות לא איחרו לבוא. ראשונים צהלו שוחרי הר הבית שחגגו מוקדם מדי את ההכרזה על שינוי הסטטוס קוו. אחריהם הגיבו בזעם אנשי רע”ם – חברי התנועה האסלאמית ושותפיו של בנט. מהר מאוד הגיע גם מסר חריף מהמלך עבדאללה, שאילץ את בנט לעשות יו־טרן זריז ולפרסם “הבהרה”. יצאה בת קול מלשכת ראש הממשלה והכריזה: “האמירה שליהודים יש חופש פולחן בהר הבית היא טעות”. “אמירה” בעלמא, כאילו הדברים נאמרו מאליהם ולא על ידי ראש הממשלה. טעות. טועים. לראש הממשלה קפץ הבנט. בפעם הראשונה מאז התיישב על כיסא ראש הממשלה הוא נקרע בין השקפת עולמו לבין תפקידו.
בשבועות הראשונים לכהונתו בנט שם בראש סדר העדיפויות את הצורך לשקם את מערכת היחסים העכורה עם הממלכה ההאשמית. בצדק. לשתי המדינות גבול משותף הנמתח על פני כ־500 קילומטרים, ישראל וירדן חולקות אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ותיירותיים, ובכלל מדובר בשכנה קרובה, מתונה וחיובית במרחב האזורי. בשנות שלטונו של נתניהו ידעו היחסים עם ירדן עליות ובעיקר מורדות. בנט לא היה רוצה שהתבטאותו המיותרת תגדע בעודם באבם את ניצני האמון שהחל לרקום עם בית המלוכה.
עם זה, נראה שמה שקורה על הר הבית לא נשאר על ההר. ערב תשעה באב הדהדו כלי התקשורת את ההתרברבות הלאומנית המתוזמרת של הקמפיינרים הימנים שדיווחו על שיא של כל הזמנים במספר היהודים שעלו להר הבית ביום אחד. 1,679 למען הדיוק. התמונות ששודרו העידו כי המשטרה עוצמת עיניים ואינה אוכפת את הכללים האוסרים על יהודים להתפלל ולערוך טקסים דתיים במתחם אל־אקצא. אם לא די בכך, קבוצה של מבקרים, בהם שיקלי והח"כית לשעבר שולי מועלם, פרצה בספונטניות בשירת ההמנון. “התקווה”, היתממה מועלם, איננה תפילה, אלא סמל ריבונות. מה נֹאמר – הר הבית בידינו.
מועלם היא עולה חדשה יחסית. נסיבות חייה הובילו אותה אל ההר לפני כעשור. מאז היא יורדת ממנו רק על מנת לשוב ולעלות. הר הבית בעבורה ובעבור קומץ שהולך וגדל איננו רק מחוז חפץ דתי, אלא ביטוי למשילות. למען האמת, הר הבית הפך לקרדום לחפור בו. את סגולותיו הפוליטיות גילה אריאל שרון לפני יותר מ־20 שנה. מאז קמו לו חקיינים. המתחכם שבהם הוא הח"כ לשעבר יהודה גליק, שעסק כמדריך מתפללים בהר הבית.
תהא הסיבה אשר תהא – דתית, לאומית או פוליטית, שוחרי הר הבית מבקשים להמשיך את מלחמת ששת הימים מהמקום שאליו הגיעו משה דיין ומוטה גור. שימור ההסדר עם הווקף המוסלמי הוא בעיניהם תאונה היסטורית שיש לתקן. כך קרה שתנועות שנחשבו בעבר תמהוניות וקיצוניות ערכו בשנים האחרונות מסע אל לב הקונצנזוס הישראלי והתנחלו בלבבות: “נאמני הר הבית”, “סטודנטים למען הר הבית”, “נשים למען המקדש”, “בידנו – למען ההר”, ישיבת הר הבית וכולל "דרישת ציון”, וזו רק רשימה חלקית. הפעילות האקטיביסטית של גורמים קיצוניים אלה עלולה להצית מלחמת דת מיותרת. תפקידו של הריבון (ממשלת ישראל והכנסת) הוא להרפות מהצורך האובססיבי להפגין מי בעל הבית בהר הבית ולהרגיע את כל מי שמבקשים לעשות סיבוב פוליטי על גב ההר.