1
הקורונה כאן כדי להישאר. לפחות לשלוש־ארבע שנים, באופן שמאלץ את האנושות לחיות בתהליך מתמשך של ניסוי וטעייה. המידע והידע נצברים באטיות גם לגבי הווריאנטים של הנגיף, גם לגבי משך תוקף החיסונים וגם לגבי האפשרות לחיות עם הקורונה.
אינני מדען או רופא, ובליל הפרסומים של מומחים אמיתיים ומומחים מטעם עצמם מבלבל אותי, שכן מהולים בו שיקולים פוליטיים, שיקולי אגו מקצועיים והשוואה הזויה בין ממשלת בנט־לפיד לממשלת נתניהו. לכן אני עושה סדר לעצמי בראש, מנסה לפתח תובנות ומגיע למסקנות הבאות: עלינו להיערך לחיים עם קורונה ולהתנהל בשני מסלולים במקביל: הלאומי והאישי.
"כיפת הברזל" הלאומית שלנו היא החיסונים. ברור לחלוטין שתוקפם הולך ופוחת עם הזמן, ושצריך לתחזק את "כיפת הברזל" הזו באמצעות חיסון שלישי ואולי בהמשך חיסון תקופתי. ברור שמחוסנים נדבקים פחות, ברור שמתוך הנדבקים אחוז החולים שבמצב קשה נמוך. החיסונים עובדים – לא כמו שחשבנו, אבל אין חלופות והם הפתרון. לאלו אחראיות הממשלה שלנו ומערכת הבריאות.
"חומת המגן" שלנו במסלול האישי היא עטיית המסיכה, היגיינה אישית, שמירת מרחק, הצפת המדינה בבדיקות קורונה ואכיפת הבידוד. כאן האחריות היא עלינו. המדינה צריכה להורות, להנחות, לספק, להסביר, לאכוף, להעניש ולהרתיע – אנחנו צריכים להיות אחראים לגורלנו.
"התו הסגול", "התו השמח", ההגבלות בנתב"ג לחוזרים וליוצאים – כל אלו אמורים לסייע לנו להתנהל בשני המסלולים שציינתי. אין כל טעם ואין כל אפשרות לסגור את המדינה, לסגור עסקים, מסעדות ומופעי תרבות. רק להסביר שוב ושוב, לערוך תיאום ציפיות וחלוקת אחריות עם הציבור, לתת דוגמה אישית ולוודא נגישות של חיסונים ומערך בדיקות פשוט, יעיל ומהיר.
באופן אישי אני מעדיף את דרך ניהול המשבר של הממשלה הנוכחית, גם אם היא איחרה קצת בקבלת החלטות פה ושם, גם אם לא מיהרה לקבל את ההמלצות הדרקוניות של משרד הבריאות, וגם אם יש מרכיב של התלבטות ו"יד קשה" על ההדק של האיסורים. זה עדיף בעיניי על מסעות ההפחדה, מסיבות העיתונאים הדרמטיות והנרטיב ששלט כאן שלפיו "אין על המנהיג ששומר עלינו, דואג לנו ומחסן אותנו". לא אלמן ישראל.
2
שתי רקטות שנורו השבוע מלבנון לגליל והתפוצצו ללא נזק או נפגעים גררו שורת התבטאויות אזהרה מצד ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. לא הרקטות הן העניין, אלא התוהו ובוהו המתרחש בלבנון וקריסת מדינת הארזים, שהייתה פעם "שווייץ של המזרח התיכון" עד שהוחרבה על ידי האיראנים, הסורים וחיזבאללה. והתהליך הזה מטריד עד מאוד והוא צפוי לתפוס מקום גבוה בנקודות לשיחה בין ראש הממשלה בנט לבין הנשיא ביידן בחודש הבא בוושינגטון.
ישראל עוקבת ומודאגת. בשכונה כל כך צפופה כשלנו, כל סדק ושבר במבנה של השכנים משפיע על ביתך שלך. מצבה של לבנון מהווה סכנה לישראל. כמקובל במזרח התיכון, כשיש בעיה פנימית, הפתרון היעיל והזמין הוא הסלמה מול ישראל בניסיון להשיג אחווה והזדהות. לצד זאת, ייתכן שהפעם הכאוס הגדול בלבנון נגד נסראללה ירתיע אותו מליצור עימות חיצוני, במיוחד לאחר הצגת התכלית בעזה, שכוונה לא מעט גם לעיניים הלבנוניות, ולאור הצהרות הרמטכ"ל.
נסראללה מבין את עוצמת הנזק והחורבן שיביא למה שנותר מלבנון אם יפתח חזית מול ישראל. הוא מתבונן באיסמעיל הנייה שהצהיר על "ניצחון גדול" וניצב על עיי חורבות, הוא זוכר את לקחי 2006, אז היה ישר דיו כדי להודות שאילו היה מעריך את תגובת ישראל - היה מוותר על חטיפת שני חיילי צה"ל.
אבל המצב המיוחד והמסוכן בלבנון מהווה גם הזדמנות למזרח התיכון, כחלק מהסכמי אברהם ומערכת היחסים שנרקמה ונרקמת עם ציר המדינות המתונות. מרוקו וצרפת למשל (נותנות חסות ותיקות של לבנון) יכולות להוביל קואליציה ייחודית לחילוצה של לבנון מהמשבר על ידי הקמת ממשלת מומחים, החלשת כוחו של חיזבאללה וקביעת תנאים לשיקום ולסיוע, שיקבלו תמיכה ממדינות הציר המתון ומארה"ב, באופן שיאפשר אולי ללבנון לחזור בעתיד למעמדה ההיסטורי כריביירה של המזרח התיכון.
ועד שזה יקרה, צה"ל צריך להיות ערוך, דרוך ומצויד, גם בהיבטים של התוכניות המקצועיות וגם בהיבט הגנת העורף ומיגון הצפון - שם הפערים עדיין גדולים וחמורים.
3
המחוקק הישראלי והרגולציה שלנו נמצאים באופן כללי בפיגור של שנים אחרי השוק הפרטי, כמעט בכל תחום. הדבר בולט בעיקר בהייטק, במודיעין, ברשתות ובתעשיית הסייבר. המצב הזה גורם לקשיים ולאי־סדר ברישויים, בהרשאות למתן שירותים במעקב אחר "משתמשי הקצה" ובפיקוח אחר שימושים בטכנולוגיות שנרכשו לרוב במערכת הביטחון ובקהילות המודיעין. ומכאן ההסתבכויות, אי־הנעימות והמבוכה.
הפערים הללו צפו שוב לאחרונה בפרסומים הבינלאומיים שלפיהם תוכנת "פגסוס" של החברה הישראלית NSO שימשה למטרות שמביכות כעת את ישראל, ומחייבות את הממשלה ואת מערכת הביטחון לקיים בדיקה, להגיע לתובנות, להפיק לקחים ולספק הסברים.
את הטכנולוגיה אי אפשר לעצור וגם אין טעם לנסות. מה שכן צריך לעשות זה לקדם חקיקה, להכשיר רגולציה, לפתח ולהציב כלים להרשאה, בקרה ומעקב, ולא לאפשר שימושים לא ראויים שעלולים לפגוע בישראל.
חברות כמו NSO עלולות להיות קטלניות בדיוק ולעתים יותר מטיל מונחה של רפאל או ממל"ט תקיפה של התעשייה האווירית - שם הרגולציה של משרד הביטחון עמוקה ויעילה. הגיע הזמן והצורך לכסות את הפערים הללו.
4
קראתי השבוע את מכתבו של ראש המל"ל הפורש, איש השב"כ מאיר בן־שבת, שבו הוא מבקש מהממשלה לסיים את תפקידו ומבטיח ללוות את מחליפו ככל שיידרש. מכתב ממלכתי ומרגש ממי שנולד וגדל בדימונה, בן למשפחת עולים ממרוקו, שזכה לשרת את ביטחון ישראל ולהיות שותף לכינון יחסים עם מדינות המפרץ ולשדרוג היחסים עם מרוקו. במכתבו הוא מודה על הזכות - כמו שצריך.
זה נכון שפה ושם היו לי טענות לבן־שבת על שליחויות פוליטיות למחצה שהטיל עליו נתניהו, אבל הוא היה מסור לשליחותו, למשימתו, לממשלתו ולעמו. ולנו צריכה להיות הכרת הטוב לאנשים הללו, ולכן בשמכם אני מבקש לומר לו - תודה ובהצלחה, מאיר בן־שבת.
5
אני מודה שאני מכור לתוכנית "ארבע אחר הצהריים" בגלי צה"ל - היא מסיבה לי עונג, נחת, נוסטלגיה, תקווה, געגוע וציפייה כאחת. אהבתי אותה לפני שהתמניתי למפקד גלי צה"ל, אבל מאז התמכרתי. מבחינתי זה אי של שפיות, חופשה קצרה מהתוהו ובוהו, ואם תרצו - תחליף לציפרלקס.
שמחתי לקרוא השבוע שאקו"ם החליטה להעניק פרס מיוחד ליורם רותם, ראש מחלקת המוזיקה והעורך המיתולוגי של התוכנית (ביחד עם דלית עופר), "בגין פועלו לשימור הזמר העברי". מבחינתי, רק בשביל התוכנית הזו שווה שלא לסגור את גלי צה"ל.
ועכשיו, ירדה השבת אל בקעת גינוסר. שבת שלום.