1. לילות לבנים
אף על פי שהפסיד לא מעט בחייו, לבנימין נתניהו תדמית מובהקת של ווינר. מה עושים כשהמציאות לא מתיישרת עם התדמית? גם לנו, שהפלגנו בשבחו, ביכולותיו, באינסופיותו ובנצחיותו, קשה לעכל את חמיצותו הלוזרית של ביבי הנוכחי. עכשיו, תתארו לעצמכם כמה זה קשה עבורו. 12 שנות שלטון שהחלו ביציבות ורוגע יחסי והפכו למערבולת כאוטית, יצרית ופלילית, לא הולכות ברגל. קשה לו להתרגל לעובדה שאין שיירה, כמעט ואין מאבטחים, אין גדודי עסקנים, שתדלנים, מלחכי פנכה וחנפנים שסרים למרותו בכל רגע נתון.
קשה לו מאוד עם זה שלא באמת מחכים למוצא פיו, שלא מממנים את כל מה שמונח על שולחנו, ששליטתו בסדר היום מוגבלת. הוא ממאן להשלים עם העובדה שההחלטות שהוא מקבל לא חורצות את גורל האומה, אלא בקושי את גורלם של קומץ קיביצרים המחזרים עדיין על פתחו. הוא, שבהינף אצבע היה מרקיד את ראש המוסד, מזחיל את הרמטכ"ל ומשפיל את השרים הבכירים ביותר, מוצא את עצמו מקושש תשומת לב. תהליך הגמילה של בנימין נתניהו מעוצמת השלטון קשה ומייסר. מה שאנחנו רואים כרגע, זה בעצם קריז.
הלילות הלבנים בכנסת מקיזים, בעיקר, את דמה של האופוזיציה. יושבים שם יהודים כישראל כ"ץ (בן 65), צחי הנגבי (64), אבי דיכטר (68), חיים כץ (73), ניר ברקת (61), יובל שטייניץ (63), יולי אדלשטיין (62), ומנקרים על כפתורי ההצבעה. מדי פעם תוקע מישהו מרפק בצלעותיהם כדי שלא יחמיצו הצבעה על הסתייגות 265/ז' של הצעת חוק זניחה כלשהי. הם היו שרים, ראשי ערים, ראשי שב"כ, אלופים בצה"ל, הם ניהלו מערכות, הם התרגלו לנהגים, ללשכות מפוארות, לנסיעות מרופדות ולגינוני שלטון. עכשיו הם עבדים קשי יום של מישהו שמאמין שתכף ומיד הוא חוזר.
"שמע, הכל מתחיל ונגמר בזה שביבי דווקא מעדיף להישאר בכנסת, ולא לחזור מוקדם בערב הביתה", אמר לי השבוע אחד מהם, "אז כולנו משלמים". זאת ועוד: מולם, שרי קואליציית הטלאים המוזרה שהרכיבו נפתלי בנט ויאיר לפיד מנמנמים במיטותיהם כתינוקות מאושרים, בפיג'מות עליזות ושירי ערש נעימים. החוק הנורווגי המורחב שיגר את השרים למשרדיהם, ולכנסת פרצו, במקומם, ח"כים צעירים ורעננים, שעצם ההסתופפות בסביבתם של ישראל כ"ץ וחבריו היא סוג של התרגשות. בתנאים האלה, הקואליציה הזו תשרוד לנצח.
ביבי חייב למצוא לעצמו תעסוקה כלשהי, הצדקה כלשהי, דרייב כלשהו. אז מה עושים? מה שאפשר. כלומר, מתקשרים לאלברט בורלא. כבר הוסבר לנו שהנ"ל בעל לב יהודי חם וגינונים אירופיים. הוא לא יסנן את ביבי, לפחות לא מיד. אולי בהמשך. בעוד ההתפרצות הרביעית של הקורונה טורדת את מנוחתנו ומטרילה את הממשלה, התחפש נתניהו למקבל ההחלטות והתקשר למנכ"לי פייזר ומודרנה כדי להשיא להם עצות ובעיקר כדי לדווח לנו על כל זה אחר כך. מה כבר יכול להיות? בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם אפשר בהחלט להגיד שזה לא עולה כסף. אם זה לא יועיל, זה בוודאי לא יזיק. אם הקורונה תתגבר, התחלואה תמריא והתמותה תחזור, ביבי יוכל תמיד להגיד שהזהיר, שאמר, שהפציר, שהתקשר ושניסה לעזור. אם לא, אף אחד לא יזכור שום דבר.
הוא מעולם לא נראה כה פתטי. ראשית, כי אין מחסור בחיסונים. שנית, כי אין המלצה לתת את הזריקה השלישית. לא של האמריקאים, לא של האירופים, אפילו לא של משרד הבריאות שלנו. שלישית, כי אין עדיין חיסון מותאם לווריאנט דלתא. רביעית, כי הוא עצמו לא רלוונטי, אין לו מנדט לדבר עם אף אחד ואין לו יכולת לקבל החלטות. אבל הגמילה קשה, חשבון הסלולר ממומן, עדיין, על ידי המדינה, אז יאללה, מחייגים וכמובן שגם מדווחים. נכון, זה כבר לא פותח מהדורות, אבל זה יותר טוב מכלום.