צודק ח"כ איתמר בן גביר. הוא אכן לא חייב לקרוא לאחמד טיבי - היועץ לשעבר של יאסר ערפאת – "אדוני". שנים אני טוען שצריך לפסול את טיבי ומרבית חברי הרשימה המשותפת מלרוץ לכנסת, כיוון שהם חותרים תחת יסודות מדינת ישראל הציונית.
אבל טועה בן גביר טעות מרה, כאשר הוא כופר בסמכות של טיבי – סגן יו"ר כנסת ישראל, מי שיושב על הדוכן ומאחוריו דגל ישראל, להעיר לו הערות לסדר. בן גביר ביזה השבוע את עצמו וחמור מכך, חתר תחת ממלכת ישראל החדשה. במיוחד כשלא נענה להוראות יו"ר הכנסת ונאבק בסדרנים שציוו להוריד אותו מהדוכן. רק שממש לא מדובר בבן גביר לבדו, וגם לא בח"כים החרדים שמתבטאים באחרונה כאחוזי אמוק. האש אחזה במרבית חלקי האופוזיציה, בהובלה מכוונת של מי אם לא בנימין נתניהו.
כל הטענות לגבי שימוש לרעה בסמכותו של טיבי צריכות להישמע, להידון ולהיות מוכרעות בוועדת האתיקה של הכנסת. אם נכון שטיבי השתמש בסמכותו לרעה, השפיל וסתם לבן גביר את הפה ללא הצדקה, חייבים להדיח אותו. אבל הקללות והנאצות של בן גביר, ההשתוללות על הדוכן, הסירוב להישמע לסדרנים - כל אלו מטלטלים את כללי המשחק של מוסדות המדינה הציונית. אגב, העובדה שלא קיימת ועדת אתיקה שתטפל בטיבי או בבן גביר היא חלק מאותה שבירת כללי המשחק, שמובילה האופוזיציה.
תוסיפו להתפרצות הזו את קציר ההתבטאויות של הח"כים החרדים רק השבוע, ותקבלו מגמה רחבה ומדאיגה. ח"כ משה גפני, עד לא מכבר יו"ר ועדת הכספים הנצחי, כינה את ראש הממשלה "רוצח" ולא באמת חזר בו. התואנה להתבטאות הקיצונית הייתה מדיניות הממשלה בעניין הקורונה, אבל הסיבה האמיתית ברורה. גפני וחבריו ירדו מהפסים, משום שהכנסת חוקקה את חוק הדיינים, שיוציא מידי הממסד החרדי את השליטה המוחלטת ברבנות הראשית ובבתי הדין הרבניים. בהזדמנות חגיגית זו הכתיר גפני את מתן כהנא, שר הדתות, בתואר "אנטיוכוס, מחריב היהדות". אנטיוכוס, להזכיר, מקבל דירוג גבוה מאוד בספר הצוררים של העם היהודי לאורך הדורות.
גפני, כמובן, לא לבד. מרבית חברי הכנסת החרדים מתחרים זה בזה בכמות ובחומרת הגידופים והדה־לגיטימציה לממשלה, במיוחד לראש הממשלה ולשר הדתות. ההתקפות מאופיינות בקצף של טירוף על השפתיים ובחציית כל קו ממלכתי אדום. תוסיפו לזה את ח"כ שמחה רוטמן, שקבע כי בנט "לא ראש הממשלה שלי והוא לא לגיטימי", והרי לכם תמונה יותר מלאה.
הבעיה העיקרית נובעת מהעובדה שקו פירוק הממלכה לא נעצר באיגוד סיעות סמוטריץ' והחרדים. הוא מתחיל דווקא בחצר של נתניהו. ראש הממשלה לשעבר דוחף את המגמה הזו במכוון מיומו הראשון באופוזיציה. דף המסרים שהוא מחלק לחייליו הממושמעים מכתיר את ראש הממשלה בנט כרמאי, נוכל, מפר התחייבויות וגנב קולות. מי שהבחירה שלו, כמו גם הכהונה של ממשלתו, אינן לגיטימיות. המטרה - להצדיק אמצעים בלתי לגיטימיים נרחבים של האופוזיציה, כולל הצבעה נגד חוק האזרחות ונגד טובת המדינה.
נתניהו, מי שרימה את הבוחרים שלו בהצבעה בעד ההתנתקות, בחתימה על הסכם חברון, בהסכם וואי, בהכרזה על מדינה פלסטינית; מי שהכניס באופן שיטתי את מפלגות השמאל לממשלותיו ודחה את נציגי הימין; מי שלא הצליח להקים קואליציה בשנתיים האחרונות בגלל המוניטין שלו כרמאי סדרתי וכרוני; זה האיש שמוביל את מסע שלילת הכשרות של הממשלה. רק שאין כל הפתעה במסלול הזה, זו דרכו של נתניהו בשנים האחרונות - כל מי שניצב מולו הופך לבלתי לגיטימי. מחוקרי המשטרה ועד הפרקליטות, מהיועץ המשפטי ועד לבית המשפט. וכמובן, כל עיתונאי ופובליציסט שמעז להשמיע משהו נגדו.
מאבק פרלמנטרי וציבורי עיקש של האופוזיציה הוא דבר מבורך ורצוי. תענוג לראות את מנזר הצייתנים של ביבי, מי ש־12 שנה נמנעו מלהשמיע כל ביקורת כלפי מדיניות השמאל שהוביל ראש הליכוד, עולים על בריקדות אידיאולוגיות בשבועות האחרונים. זה טוב להם, מצוין לכולנו ואפילו תורם לגורמי הימין שבקואליציה. אבל מכאן ועד למיטוט יסודות הממלכה - פעורה תהום.
טרגדיית התקשורת הביביסטית
טרגדיה גדולה התחוללה ביום חמישי שעבר בבני ברק, עם ההשקה של "איגוד התקשורת הישראלית". מובילי הקבוצה התיימרו להציג אנטיתזה אידיאולוגית להטיה השמאלית־פרוגרסיבית של התקשורת הישראלית. אבל פרדוקסלית, די לקחת את האידיאל העיתונאי שהציבו כדי להבין הכל.
באירוע הוכרז כי האיגוד החדש יעניק פרס עיתונות על שם אורי דן. דן, להזכיר, היה כתב ופרשן צבאי ב"מעריב", אבל מאז מלחמת יום הכיפורים הוא פסק להיות עיתונאי ופובליציסט בעל עמוד שדרה והפך לווסאל נרצע של אריאל שרון. פיו ועטו אומנם המשיכו להפיק קוממיות ימין, אבל בפועל הוא דברר, הסביר, תירץ ושיבח כל גחמה וזיגזג של מנהיגו הנערץ. כולל, לימים, העריקה שמאלה של שרון ובטבורה ההתנתקות.
גם אז, כתמיד, בנה דן קונספציות שמתרצות כל בגידה ומעשה שחיתות של המנהיג הדגול. מזכיר מישהו, שלא לומר מישהם? ואגב, לא מפתיע היה לגלות שבאירוע נכח גם טופז לוק, הספינאי הראשי של נתניהו. מי שטען כי הוא סתם מבקר, אבל היה ברור לכולם מה הוא עושה שם.
חברי האיגוד החדש, וביניהם גם אנשים טובים ואינטליגנטים, שפכו אש וגופרית על התקשורת הקיימת. הם פרשו נגדה כתב אישום שמתחיל באוסלו ובהתנתקות, ומגיע להאשמה בפרוגרסיביות אנטי־ציונית, שלטענתם כבשה את התקשורת הישראלית. הם דיברו גם על המאבק שבין היהודים לישראלים ואפילו ביכו את מותה של האמת.
אז למה טרגדיה? כיוון שהרבה מהביקורת שהוטחה בתקשורת הישראלית הוותיקה, נכונה ומוצדקת. גם היום, אבל בוודאי בתקופת אוסלו וההתנתקות. ואכן, מדינת ישראל משוועת לתקשורת שתאתגר את הקיימת. חסרות לנו תקשורת ועיתונות שאינן מהאו"ם, שהן ציוניות ורוצות לקדם את האתוס הציוני הקלאסי - אבל מקצועיות, מוסריות ובעלות יושרה אידיאולוגית.
חסרים לנו כלי תקשורת מובילים כמו פוקס ניוז ו"וול סטריט ג'ורנל" האמריקאיים. בעלי סדר יום רעיוני רפובליקני, אבל לא מוכרים את נשמתם לאף פוליטיקאי, אפילו לא לדונלד טראמפ. וכאן מגיעה הטרגדיה לעצם מהותה. מובילי היוזמה החדשה הם דמויות דומיננטיות בעיתונות הימין, והם אפילו מתחככים בתקשורת הקיימת. רק שהם ומרבית אמצעי התקשורת של הימין נכשלו כישלון מוחלט במבחן היושרה והמקצועיות. בשנים האחרונות הם הוכיחו עד כמה הם רתומים רק לאידיאולוגיית־על אחת, ששמה בנימין נתניהו.
אין בין מובילי היוזמה החדשה אף עיתונאי בעל יושרה. רוממות הציונות והימין בגרונם, אבל בפועל כל מעשיהם מתפתלים סביב הגחמות הרגעיות של האורקל מקיסריה, לשעבר בלפור. לא משנה מה האיש עשה - הקפיא את ההתיישבות, נתן רשת ביטחון לבג"ץ של אהרן ברק, קידם מדינה פלסטינית - הוא תמיד צדק. במבחן המציאות, האינטרסים של ביבי מגדירים עבורם את המהפכנות השוצפת שהם מתיימרים לייצג. לכן לא מדובר באיגוד התקשורת הישראלית, אפילו לא הימנית. בסך הכל התאגדה לה ברית משרתי ביבי בתקשורת, ממשיכי דרכו של אורי דן, וזו אכן טרגדיה.