בתוך פחות משנה וחצי זינק מספרם ביותר מ־50%, כשהשוק המקומי תורם אחד מכל עשרה יוניקורנים לעולם. אחסוך מכם את היציאה לרחובות ישראל בעקבותיו של היצור האגדי מהמיתולוגיות האירופיות.
את הסוס הלבן בעל הקרן הצבעונית תוכלו למצוא בעולם ההייטק. משמעות המילה "יוניקורן" היא כינוי לסטארט־אפ בשווי של מיליארד דולר ומעלה.
בשנה שבה הקורונה בישראל גרמה לחורבן כלכלי בתחומים רבים, להרס של עסקים, שחלקם נסגרו, ולעובדים שאיבדו את פרנסתם, בתעשיית ההייטק הישראלית חוגגים ובגדול.
גיוסי העובדים מגיעים לשיאים חדשים, תנאי שכר והטבות בשווי עשרות אלפי שקלים בחודש, אופציות חברה, פרסום בשלטי חוצות במחלף ההלכה, חופשות אקזוטיות, משרדים מפוארים עם פינות משחקים ואפילו טיפולי פוריות על חשבון החברה.
אנחנו צריכים לשמוח מאוד בחדי הקרן הישראליים שלנו ובתעשיית ההייטק, שתורמת רבות לכלכלה ומכניסה לקופת המדינה מיליארדים מדי שנה. למעשה, בשנת הקורונה כלכלת ישראל התכווצה ב־2.5% בלבד בזכות תעשיית ההייטק הישראלית.
יחד עם זאת, עלינו להקדיש מחשבה לעובדה שהתעשייה הזאת עדיין מדירה מתוכה קהלים שלמים ובכך מנציחה ואף מגדילה את הפערים החברתיים שלא הצטמצמו דיים מקום המדינה.
היום ברור יותר מתמיד שצעיר שלא ישתלב בעולם ההייטק, סיכוייו לעתיד כלכלי מבטיח קטנים באופן משמעותי. נכון שאדם צריך להשתכר על פי יכולותיו וכישוריו ומדינת ישראל היא מדינה שבה הכלכלה חופשית, וטוב שכך, אך זהו תפקידה של המדינה להעניק משאבים ציבוריים זהים, כדי להנגיש את עולם ההייטק לכלל האוכלוסיות - ובכך היא מקבלת ציון נכשל.
אנו נמצאים על המסלול המהיר לחלוקה חדשה, מסוכנת ודיכוטומית של החברה הישראלית, כשיש תעשייה אחת שנמצאת על סטרואידים של כסף ותעשיות אחרות שמדממות. ככל שהפערים יגדלו, הלכידות החברתית שלנו, שגם ככה עוברת טלטלה בשנים האחרונות, תתפרק.
כשיש עובד שנשלח לחופשה בקריביים רק כי המליץ על חבר שהתקבל לעבודה, בעוד שעובד מתעשייה אחרת נלחם על כל משמרת כדי להגיע לשכר מינימום, מתקבלים פערים חברתיים שמאפיינים מדינות עולם שלישי.
כבר היום פערי השכר והתעסוקה בין הפריפריה למרכז זועקים לשמיים, כך עולה מדוח שהכין בשנת 2020 מרכז המידע והמחקר של הכנסת.
לפי הדוח, השכר הממוצע באזור באר שבע נמוך ב־12% מממוצע השכר הארצי, ונמוך ב־24% מהשכר במרכז הארץ. סביר להניח שבשנה האחרונה הנתונים האלה אף החמירו. עוד עולה מהדוח, ש־77% מחברות ההייטק הישראליות ממוקמות במרכז הארץ. המפתח לשינוי נמצא בחינוך ובצה"ל.
חלוקת כלים לא שוויונית
בן־גוריון ראה בצה"ל לא רק גורם שאחראי למשימות הביטחוניות אלא גם שותף מרכזי בתהליך בניין האומה ולכן נועדו לו תפקידים אזרחיים חברתיים וחינוכיים.
מאז ומתמיד היווה צה"ל ערוץ למוביליות חברתית ותרם רבות לצמצום פערים. מנערי רפול ועד שלל פרויקטים שאפשרו לילדים משכבות מוחלשות, שנשרו ממערכת החינוך, להצליח בחיים דרך מסלולי קצונה ותפקידי מפתח בצבא.
אך עושה רושם שבכל הקשור ליחידות הטכנולוגיה המובחרות של הצבא, קורה בדיוק ההפך. יחידות הטכנולוגיה היום הם הגלי צה"ל של פעם, שכולם רצו להגיע אליה כדי להבטיח לעצמם קריירת עיתונות מצליחה ביום שאחרי הצבא.
אבל הפעם מדובר לא רק בקריירה נחשקת אלא גם בכסף גדול מאוד. בוגרי היחידות הטכנולוגיות המובחרות הם מצרך מבוקש בחברות המובילות עם תום השירות הצבאי שלהם. בעודם בצבא הם מנהלים מו"מ על שכר של עשרות אלפי שקלים בחודש ואופציות, בעוד שחבריהם לנשק יחפשו את עתידם המקצועי ללא כל יתרון.
נתוני הגיוס ליחידות הטכנולוגיה שנחשפו הצביעו על ייצוג חסר מובהק של תושבי הפריפריה וייצוג עודף של נערים מיישובים מבוססים. בהוד השרון וברעננה אחוז המשרתים ביחידת 8200 הוא יותר מפי שלושה משיעורם באוכלוסייה הכללית. בנתיבות ובשדרות היחס הפוך. לא סתם "זכתה" היחידה הנחשקת לכינוי "8 מהפריפריה ו־200 מהמרכז".
אך צה"ל אינו אחראי לבדו לכשל הזה. את האשמה העיקרית יש להטיל על מערכת החינוך הישראלית, שלא מעניקה לכלל תלמידי ישראל הזדמנות שווה, על מנת שיוכלו להביא את הפוטנציאל שלהם לכדי מימוש.
ילדי הפריפריה סובלים מהשקעות נמוכות יחסית לעומת יישובים מבוססים. כך בתל אביב משקיעה הרשות בתלמיד כ־8,700 שקלים בשנה, לעומת אופקים, שם משקיעה הרשות המקומית כ־2,500 שקלים בלבד.
הפערים בפועל הרבה יותר גדולים, אם מביאים בחשבון גם את ההשקעה הכספית של ההורים בקידום החינוך של ילדיהם, במורים פרטיים ובשלל תוכניות הכנה ליחידות טכנולוגיות בצה"ל עוד לפני שקיבלו צו ראשון.
בצה"ל מבינים שעליהם לתקן את המצב, ובשנים האחרונות הוקמו פרויקטים רבים בשיתוף משרד החינוך, עמותות וקרנות שנועדו לשפר את המצב ולהגדיל את שילוב ילדי הפריפריה ביחידות הטכנולוגיה. למרות השינוי החיובי שמתחיל להתהוות, עדיין מדובר במספרים קטנים ובמשאבים מוגבלים שמוקצים למשימה.
כבר שנים ישנו פתרון ברמה האסטרטגית הלאומית שיכול לסייע בסוגיה, והוא מעבר חילות המודיעין דרומה. מדובר בנושא שהתקבלו לגביו אין ספור החלטות ממשלה ובכל פעם שנדמה היה שמשהו מתחיל לזוז, זה נתקע מחדש.
אין ספק שהמעבר הינו מהלך מאתגר לצבא, אך הוא נדרש ברמה הלאומית. מעבר חילות המודיעין יביא לשינוי אדיר ולחיזוק משמעותי בלימודי המחשבים והסייבר בתיכונים באזור הדרום, ימשוך חברות הייטק לדרום ויחזק את ההון האנושי.
במקביל למעבר צה"ל דרומה, יש לקדם חקיקה שתעניק לרשויות החלשות בפריפריה תקציבים נוספים, כך שיוכלו להשוות את ההשקעות לתלמיד עם הרשויות החזקות. הכסף יכול להגיע מקרן שתוקם באמצעות אחוז מסוים מהכספים שהמדינה מכניסה מתעשיית ההייטק, ורק כך נוכל לצמצם את הפערים ולהנגיש את עולם ההייטק לכלל האוכלוסייה הישראלית.
זוהי משימה לאומית. אם לא נצליח לגרום לחדי הקרן לדהור מהמרכז גם לפריפריה, ייווצרו כאן קאסטות של אליטת עובדי הייטק מול קאסטות של עובדי פרולטריון חבוטים ודלי אמצעים. למעשה, תיווצרנה כאן שתי מדינות - מדינת החמורים ומדינת חדי הקרן.