"אם סופר כותב וצייר מצייר, במאי לבדו לא קיים. אמנותו קמה לתחייה, במקרה הטוב, כשהוא מגיע בבוקר לחדר החזרות, שחקנים מולו, מחזה לפניו ומעצבי תפאורה ומוזיקה לצידו. רק בשיתוף כל אלה הוא הופך לבמאי שמשימתו לפענח, להחיות סיפור, להנשים דמויות וליצור הצגה. במאי הוא אמן תלוי ומותנה.
"לא טוב היות האדם לבדו. בלתי אפשרי היות הבמאי לבדו".
את המילים הללו כתב הבמאי עמרי ניצן בספרו "סיפורי התיאטרון שלי", שהופיע השבוע בהוצאת "דביר".
ניצן, מעמודי התווך של התיאטרון הישראלי, הלך לעולמו בשבת הקודמת. לרגל יום ה"שבעה", החל היום – גיבשתי הבזקים מראיונות שערכתי עמו בין 1975 לבין 2019 לצד סיפורים והגיגים מהספר.
"לפעמים לא מזיק לפייט בתיאטרון, כשמאבדים קצת את הגרוויטציה" (11.75 - כששחקנים ריחפו מעל הבמה ב"האוצר", על-פי שלום עליכם, ההצגה השנייה בהבימה של ניצן בן ה-25, אחרי "על קלות דעת וצביעות").
"במאי-בית כשמו כן הוא - קודם כל מביים בבית. זה מאפשר לו להתקדם עם השחקנים ופוטר אותו מלנהל פלירטים חטופים עם במות אחרת. במקום להתרוצץ ביניהן, עדיף להצמיח משהו בתוך להקה קבועה" (עוד, שם, עם מינויו כבמאי הבית הצעיר בתיאטרון הרפרטוארי).
"חכה, עוד יהיו נפילות", אמר לי בינואר 79, בעקבות בימוי "חלום ליל קיץ" ובתשובה לשאלה אם לא הבהיל אותו שטף ההצגות שביים בגיל כה צעיר. "אף אחד לא נמלט מזה. הגרף של התיאטרון נייד מאוד וקפריזי. מה שמניע אותי זה יצר של יצירה והרפתקה. כל בימוי הצגה הוא קפיצה למים לא נודעים. אפשר לנחות בקרקעית ולשבור את המפרקת..."
"היום, בעולם המודרני, לשחקן יש שליחות אנושית ממדרגה ראשונה, כשהוא מופיע בגופו ובנפשו חי על הבמה והוא לא נשלח בא-מייל, גם לא תמונה, שנשלחת בפולסים אלקטרוניים...השחקן הוא הכינור וגם הכנר. הכלי שלו זה הגוף שלו, הנשמה שלו, הרגשות שלו והאישיות שלו - ולנגן בכלים שלו בווירטואוזיות", (בדברים במרץ 2004 לרגל מפגש בין כוכבי התיאטרון לבין תלמידי משחק).
"הצנחן, שנראה בצילום ענק ב'העולם הזה' מוחה כביכול נגד הצגת 'מלכת אמבטיה', הייתי אני. אז, ב-70'', לא הייתי צנחן, אלא חבר להקת פיקוד המרכז. קיבלנו את כנפי הצניחה לאחר שהוצנחנו בפקודתו של גנדי. הגעתי להצגה במדים ועם הכנפיים לאחר שבהתאם לסיסמת 'כל הכבוד לצה"ל' הוכנסנו לאולם בלי לשלם. דווקא נורא אהבתי את החומר של לוין, משהו שהוציא את האוויר מבלון האופוריה דאז", סיפר לי בראיון בנובמבר 2006.
"אני מצפה שהתיאטרון יהיה משמעותי לקהל בכך שיהיה בו לא רק בידור מענג של שכחה מעצמנו, אלא גם יתרום להבנת החיים. הרי כשרואים הצגה, עם כל הקונפליקטים והדילמות, לומדים על טבע האדם ועל מה שקורה סביבו" (בראיון במאי 2011 עם הצגת רפרטואר הקאמרי).
"ניסיתי ונשארתי עם טראומה מאותו ניסיון", ענה לי בתשובה לשאלה אם ניסה להיות שחקן, בראיון-פרידה במרץ 2019 מתפקיד המנהל האמנותי של הקאמרי לאחר 27 שנה. זאת, כשמהצגה בבית הספר הגעתי לתיאטרון 'תילון תליל' של מנחם גולן כדי לשחק בהצגת 'בן המלך והעני'. התברר שלא רק שלא הייתי שחקן, אלא שכביישן כרוני, במקום להסתכל לעבר הקהל, הסתכלתי לכיוון השני".
"גם אם עבודתי כבמאי, ובמיוחד כמנהל האמנותי של פסטיבל ישראל, הביאה אותי לראות עולם, אף פעם לא הצטיינתי כטייל. איך אבא שלי, הסופר שלמה ניצן, היה אומר לי? 'המסע שלך הוא פנימה".
לסיום, בחזרה אל הספר:
"כי מה זו הצגה? - הצגה. אשליה מופרכת. אלה לא החיים עצמם. התיאטרון כביכול אמצע לברוח מהם. בידור חולף. אסקפיזם.
ומיד עולה בי מחשבה הפוכה, מנחמת. התיאטרון נוגע בחיים. הוא חלק מהותי מהם".
"אחרי מלחמת ששת הימים, אנחנו, להקת פיקוד המרכז, הופענו בכל רחבי האימפריה. בסיני, ישובים במשאית דוהרת, נקלענו להפגזה. ענן שחור היתמר בשולי הדרך מירי פגז. כשהבנו שאנחנו מטווחים על-ידי האויב המצרי, אימה אחזה בכולנו. אפרת לביא, שישבה לצידי, סיפרה לימים שטמנתי את ראשי בחיקה ואמרתי לה - 'יש לי עוד המון תוכניות בחיים; אני רוצה להיות במאי!"
"בשבילי פרמיירה לביקורת כמוה כעלייה לגרדום, מין תחושה של לפני הכרזה על גזר-דין. כקורבן שמנסה לנחם את עצמו באירוניה, אני מזמזם את 'דונה, דונה' על שה שמובל לטבח בדרך להצגת 'סיפור משפחתי'. אז הגיע טלפון מבתי אנה בת השבע: אבא, אל תשים לב למה שהם, המבקרים, אומרים. ראיתי את ההצגה והיא מצוינת'. כשהביקורות התפרסמו, הבנתי שאפשר לסמוך על הילדה ושהפעם ניצלתי מהגרדום".
"כשלעצמי - עשיתי מה שעשיתי, הייתי מה שהייתי. נשאר רק ההד המתפוגג.
עכשיו, משנותרתי לבד, צריך להיוולד מחדש. יש לטעום את החיים, ליהנות, לאהוב, ללמוד ולעניין.
בעיקר את עצמי. להמשיך ולחפש את המשמעות. להמשיך לנסות להבין את האדם והעולם. להחכים.
דיכאון הוא הדבר הכי הגיוני מעצם הבנת עובדת קיצם של החיים.
לחיות ללא ציפיות וללא אכזבות. האהבה לבני-אדם אחרים מקרבת אותנו לעצמנו.
המשימה - לחיות.
אולי החיים הם היצירה.
זה המצב".