"זה נכון שיש דברים שאני עושה בצורה שונה בגלל המגבלה שלי, כמו למשל תקיעת השופר, מקרא המגילה, קריאת התורה ועוד. בכל זאת, עוד לא פגשתי בן אדם שזכה לקיים את כל התורה כולה בכל פרטי הפרטים. כלומר, לכל אחד מאיתנו יש שליחות בעולם, ואנו מקיימים אותה עם הכלים שניתנו לנו", אומר הרב יהושע סודקוף, מנכ״ל עמותת חושים בן דן, המהווה בית חב״ד לקהילת החירשים וכבדי השמיעה ומנגישה את היהדות ואת כל הפעילויות בשפת הסימנים ועל ידי צוות חירשים וכבדי שמיעה.
סודקוף הוא הרב המוסמך החירש היחיד בארץ ואחד מתוך ארבעה רבנים חירשים בעולם. על השאלות הרבות שניתן לשאול אותו ינסה לענות היום בתוכנית "סליחה על השאלה" שתשוב בעונה שלישית (כאן 11, 22:10) עם פרק על אנשים חירשים, שבו הוא יככב לצד חירשים נוספים. הפרקים הבאים יעסקו, בין היתר, בהורים למתאבדים, בחרדים, באנשים שחיו ברחוב ובמי שהתאלמנו מבני ובנות זוגם.
סודקוף, 30, חירש מלידה שנולד להורים חירשים, גדל בלוס אנג'לס ולמד בישיבה בטורונטו שבקנדה. "המשפחה שלי מסורתית, והישיבה הייתה חרדית", הוא מספר בראיון שנערך בהתכתבות.
"התחלתי לחזור בתשובה בסביבות גיל בר המצווה. כחירש, לא כל כך הרגשתי שונה כי תמיד הייתי בסביבה עם אנשים שידעו לסמן, בין שאלו היו ההורים שלי או המורים שלי. בבית הספר היסודי שלי הייתה תוכנית ייחודית שבה שילבו ילדים חירשים עם שומעים בכיתה אחת והביאו מורים שידעו לסמן ולדבר בבת אחת, כך שהילדים השומעים למדו לסמן עם הזמן, והילדים החירשים היו שווים בין שווים. כשעברתי לחטיבת ביניים, התחלתי ללמוד לבד בכיתה של שומעים ונעזרתי במתורגמנית. רק אז התחלתי לחוות את השוני. למדתי במסגרת רגילה יחד עם תלמידים שומעים".
לארץ הוא עלה לפני ארבע שנים וחצי, וכשליח חב״ד לקהילת החירשים וכבדי השמיעה שם לו למטרה "להנגיש את היהדות בשפת הסימנים ובגובה העיניים". אולי זו הסיבה לכך שהחליט לקחת חלק בתוכנית הטלוויזיה, המבוססת על הפורמט האוסטרלי You can’t ask that, שמתמקד בקבוצה מסוימת באוכלוסייה המתמודדת עם סטיגמות ושיפוטיות מהסביבה, ומאפשר למשתתפים לענות בפתיחות על שאלות שהופנו אליהם מהציבור הרחב.
"החלטתי להשתתף בתוכנית מפני שחשבתי שאולי אוכל לתרום משהו לשיח הציבורי על אנשים חירשים וכבדי שמיעה", הוא אומר. "רוב אי־ההבנות של הציבור בנוגע לקהילה שלנו נובעות מחוסר מודעות לייחודיות של הקהילה, התרבות והשפה שלנו. כאחד האנשים שחיים יומיום בקהילה הזו, רציתי לחשוף לציבור קצת ממה שאנו חווים, ובכך להעלות עוד יותר את המודעות".
האם המגבלה שלך הפריעה לך במהלך החיים?
"במקרה שלי המגבלה שלי סללה לפניי את הדרך. כיום אני חושב שכל אחד שמכיר מקרוב את שפת הסימנים ואת קהילת החירשים, וגם את האופציות להנגשה הקיימות היום, יבין שאין זו מגבלה להיות חירש, אלא זכות גדולה להשתייך למשהו כל כך יפה. כל מה שחוויתי הכין אותי לשליחות הגדולה שלי".
אותן הזדמנויות
אומנם סודקוף רואה במגבלה שלו זכות, אך גם מודה שלסבו וסבתו, למשל, היה בהתחלה קשה מאוד לקבל את העובדה שילדיהם נולדו ללא היכולת לשמוע. "כשאמי ודודתי - שהיא כבדת שמיעה - נולדו, סבא וסבתא שלי לקחו את זה קשה", הוא מספר. "אך בסופו של דבר הם ראו שהן הצליחו להתמודד עם החיים. כשנולדתי, הם כבר הורגלו למצב שלנו. גם שלושת האחים שלי חירשים. בכל זאת סבא וסבתא לא איבדו את התקווה שעוד אשמע".
גם לך הייתה תקווה כזאת?
"לא חיפשתי דווקא לשמוע, רק חיפשתי איך להשתלב כמו כולם ולקבל אותן הזדמנויות שניתנו לכל אדם שומע. לא ניסיתי שתל. עשיתי בדיקות בגיל 16 כדי לראות אם אני מועמד מתאים לקבל, והרופאים אמרו לי שזה פחות ישנה לי את החיים בגילי".
כיום סודקוף הוא תושב ראשון לציון, נשוי לאישה חירשת ואב לילדה. השניים הכירו בישראל. "תהליך השידוכים לא היה פשוט, כי האפשרויות מוגבלויות מאוד. עדיין יש לי הרבה חברים שמחפשים", הוא מספר.
"לפעמים הציפיות של השדכנים והמשודכים אינן מותאמות או שהן גבוהות מדי. אילו הייתי יכול, הייתי מעודד כל אחד - חירש או שומע - לתת צ׳אנס להצעות שידוכים שהן לא בדיוק מה שמחפשים, כי בסופו של דבר יש הרבה שאנו לא יודעים אפילו על עצמנו, על אחת כמה וכמה על אחרים. אשתי באה ממדינה לא מוכרת עבורי, ישראל, ודיברה בשפה אחרת, עברית, והתנהגה במנהגים שונים לגמרי, ולמרות כל זה הצלחנו להקים בית בישראל. בתנו, ביילא, היא בת שנה ושלושה חודשים עכשיו, והיא שומעת. אנו מתקשרים איתה בשפת הסימנים ובדיבור. אני משתמש בשפת הסימנים האמריקאית, ואשתי בשפת הסימנים הישראלית. חשוב לנו שבתנו תוכל להבין את השפות של המשפחות שלנו".
לפני שנולדה הילדה, האם היה לך חשש שמא גם היא לא תשמע?
"אדרבה, הופתעתי שביילא שלנו אינה חירשת. בקהילה שלנו זו גאווה גדולה להיות חלק ממשפחה של חירשים, כי זה אומר שכולם בגובה העיניים וכולם מבינים לגמרי את השני. אני יושב בשולחן שבת עם ההורים שלי ואנחנו מבינים כל מילה".
סודקוף מציין שרוב חבריו הם חירשים, אז "אנו מסתדרים יפה מאוד. יש שפת הסימנים, ויש נשמות טובות בקהילה שלנו. כאשר אנו מדברים, אנחנו מקפידים על קשר עין, ואם 'העיניים הן החלון לנשמה', אז אפשר להגיד שאנו מבינים אנשים יותר מבן אדם שומע שלא רואה מעבר למילים שהוא שומע".
כמו מזרח ממערב
עמותת חושים בן דן, שסודקוף עומד בראשה, הוקמה ב־2019, ומרכזה נמצא בראשון לציון. "המטרה שלנו היא שגם בן אדם חירש יוכל להבין את המורשת היפה שלנו, להתחבר אליה ולהעביר אותה לדור הבא", הוא מסביר. "מלבד מחנה הקיץ הבינלאומי שלנו, אנחנו מארגנים תפילות וארוחות לחגים בשפת הסימנים, שיעורי יהדות בזום וטיולי מורשת. אנחנו אפילו מתרגמים את התנ״ך כולו לשפת הסימנים הישראלית. סיימנו כבר לתרגם את מגילות רות ואסתר וחלק מספר בראשית".
לחברה הישראלית יש עוד כברת דרך לעבור בשילוב של אנשים עם מוגבלויות. אתה רואה שינוי בשטח?
"בישראל חיים כ־800 אלף חירשים וכבדי שמיעה. אני חושב שבדברים מסוימים יש חיבוק גדול מהציבור. למשל שירלי פינטו, חברת הכנסת החירשת הראשונה, התקבלה על ידי 119 העמיתים שלה בכנסת בצורה מרגשת ביותר, וזה מהווה סוג של תקווה לקהילה שלנו. עם הזמן החברה נעשתה פתוחה יותר, ואני בטוח שזה רק ישתפר. עם זאת, חשוב מאוד שהשיח על הכלת אנשים עם מוגבלויות ימשיך. עוד לא הגענו ליום שבו נוכל להגיד בפה מלא שאין כל הבדל ופער בין שומעים לחירשים".
לו ניתנה לך האפשרות, מה הכי היית רוצה לשמוע?
"אני לא כל כך מחפש לשמוע. אבל אם כבר שואלים אותי, לא הייתי מצביע על משהו ספציפי אלא על חוויית השמיעה בכלל, שהיא זרה ורחוקה לי מאוד כמו מזרח ממערב".