"אז בבית הספר, על הקיר תמונה, והאיכר חורש בה את האדמה". המשפט הזה אינו רק חלק מהשיר המקסים של עלי מוהר "שיעור מולדת", אלא במידה רבה תבנית נוף ילדותנו, שבה האמנו שהאיכר יצמיח לנו לחם כשנהיה גדולים.
החקלאות, בראש ובראשונה כערך שמתקשר עם גאולת הקרקע וגאולת העבודה, היא אבן הפינה של הציונות; לא פחות מספר הספרים. בניגוד לערכים אחרים כמו סוציאליזם, או לדעות מוצקות בנוגע לסכסוך הישראלי־ערבי - הרי שהחקלאות לא רק שלא התנגשה עם התפיסה האמונית, אלא אפילו השלימה אותה והפכה לגשר בין הציונות למסורת.
תחשבו על איכר חילוני וסוציאליסט, שחורש את אדמת עמק יזרעאל, נושא עיניו למרום ומייחל שלא יתקיים בו הפסוק מקינת דוד "הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם".
ולא רק שהייתה התיישבות אמונית בהגדרתה, כמו גרעיני הקיבוץ הדתי שהיו חלק מההגמוניה של תש"ח, היו אפילו חרדים עובדי אדמה: מי בכלל זוכר היום את "פועלי אגודת ישראל"? זה היה האתוס המכונן שלי ושל רבים מבני דורי, בני הדת היהודית־ציונית־חילונית.
ממש כמו שהיהדות החרדית מעלה על נס את מי שהיה יכול להיות עילוי בעסקים למשל, אבל בחר להמית עצמו באוהלה של תורה, כך גם "אצלנו": הללויה למי שהיה יכול להיות משורר או מדינאי, אבל בחר לרכז את הפרדס או את ענף גידולי השדה.
אפילו עולם המונחים היה כמעט זהה: כשם שפוליטיקאי חרדי ידע לספר שהיה מעדיף להמשיך להגות בתורה יומם וליל, אבל קיבל עליו את השליחות, כך גם פוליטיקאי חילוני, בן ההתיישבות העובדת, קונן על מר גורלו שאילץ אותו לקבל את "דין התנועה" ולהיות שליח ציבור, במקום להקיץ אל הטללים על עלוות האבוקדו.
יש יהודים חילוניים לגמרי שלא יכולים לשאת את הפגיעה בקודשי הדת. הם יכולים לכעוס על החרדי שאינו מתגייס או מעדיף לחיות על קצבה, אבל כשמגיעים לרגע ההכרעה, עולה בעיני רוחם ישראל סבא, בזקן לבן, כיפה וציצית. העסקנים החרדים מפליאים להשתמש ברגש האשמה הקולקטיבי הזה של רבים בציבור החילוני, כדי להמשיך ליהנות מתקציבים שיְשמרו את כוחם ומעמדם.
ומי מיטיב לפרוט על נימי הנפש של החילוני בן תנועת העבודה? ואני לא מתכוון בהכרח לבני המשקים, אלא לקבוצת ההתייחסות שלהם: כל מי שהלך אי־פעם לתנועת נוער או שירת בנח"ל, כלומר, המיינסטרים הישראלי של 20־30 השנים הראשונות לקיום המדינה. ניחשתם נכון: יודע חקלאי פיקח ("הורה היאחזות", יחיאל מוהר, אבא של עלי) או ליתר דיוק, עסקן חקלאי.
והעסקנים דומים זה לזה. מכירים את הקרב על תקציב הביטחון? את מי משווק לנו צה"ל כנפגע מקיצוץ התקציב או אפילו מהדרישה לשקיפות? לא עשרות אלפי אוכלי חינם שצוברים פנסיות מטורפות על חשבון כספי המדינה, אלא המג"ד מהשטח, שרואה את ילדיו רק פעם בשבועיים ובעשור הרביעי לחייו עדיין ישן בשק שינה ובאוהל כדי להגן על גבולות מדינת ישראל. הוא הדין בקשר לחקלאי.
פתאום כולם מהפריפריה, פתאום כולם נאבקו על אדמת הספר, פתאום כולם לחמו וחלמו, הרוויחו גרושים משדותיהם ומטעיהם, בעודם מסמנים את גבולות המדינה.
לא אטען חלילה כי להד"ם. יש חקלאים שראויים לפרק בספר הזהב של הציונות. אבל מה עם כאלה שהפכו קרקע חקלאית למכרה זהב אחרי שהפשירו אותה לבנייה? מה עם כל אותם פרדסים ומטעים שכיתתו מזמרותיהם לתרוודים בקייטרינג של מתחם האירועים שהיה פעם מטע? מה עם בתי העלמין שצמחו בשדות הקיבוצים שהבינו כי משתלם יותר לטמון בקרקע חילונים עשירים מהעיר הסמוכה מאשר זרעים? לחלק גדול מאלה המדינה מספקת מים בתעריף מוזל לבריכת השחייה, עובדים זולים מתאילנד והגנה מפני ייבוא מתחרה. האם לא שמעתם מימיכם גם על כאלה?
ואפילו כאשר מביטים פנימה, אל תוך הגרעין הקשה של עבודת האדמה: האם יש בין הקוראים נח"לאי שאינו מכיר את בן המשק שמסתובב כל היום בבגדי עבודה, מעביד בפרך את תושבי עיירת הפיתוח הסמוכה ונכנס לחדר האוכל לעת ערב בבגדי עבודה ומשקפי שמש על המצח, רק כדי לשדר לכולם עד כמה הוא עסוק (והאמת היא שהוא היה די עסוק, אם כי לרוב בלספר למתנדבות בדיות על הסיירת). רוצה לומר, ממש כמו המג"ד הקרבי, מאחורי גבו של כל חקלאי שהמדינה חייבת לשמר, נמצאים לא מעט אוכלי חינם שהעסקנים מתאמצים להחביא.
חקלאות ישראלית היא אינטרס לאומי עליון, אבל רק אם היא משוחררת מכבלי הלובי שלה - עסקנים שרובם אנשים עשירים שמבלבלים את המוח עם היוגב שמרוויח פרוטות, כדי לפרוט על נימי הנפש של כולנו. אגב נפש, אם כבר הזכרנו פה פעמיים את כוורת, הנה אזכור שלישי (הפעם של אולארצ'יק וסנדרסון, עולים חדשים שנשאבו למרכז ההגמוניה): "למדתי מה זה סתם ונעלבתי".