אחרי שחשבנו שכבר סיימנו עם הסרט הזה, פתאום מדברים על עוד סגר. מאז הסגר הקודם ותום מבצע החיסונים, התחלף השלטון, חזרו האירועים וההופעות, ואפילו התחדשו הטיסות לחו"ל. אבל הקורונה שוב מוכיחה שהיא לא מה שחשבנו, ומסתבר שכבר אין לנו חסינות עדר.

משונה איך פעם אחר פעם המגיפה הזו מציבה לנו מראה מול הפרצוף. היא דורשת מעם ישראל להיות ממושמע, כי הנגיף חסין בפני קומבינות ותחמונים, ועכשיו היא שוב דורשת מאיתנו לנהוג בסולידריות. למרות האהבה שפיתחנו לשבטיות, כדי להתמודד עם הקורונה אין לנו ברירה אלא להיות מסונכרנים.

לכן קצת קשה להימנע מאי־נוחות סביב ההתייחסות המעט מכילה מדי למתנגדי החיסונים. יש תחושה שאסור לומר שום דבר שחלילה יפגע בדעתם. עם כל הכבוד לזכותו של כל אדם לקבל החלטה לגבי בריאותו וגופו, כדי להתמודד עם הגל הנוכחי של הקורונה דרוש מאמץ קולקטיבי. כולנו צריכים לשמור מרחק, להסתובב עם מסיכה, וגם להתחסן. זכותו של כל אדם לא לקחת חלק בזה, אבל בידיעה שהוא פוגע במאמץ הקולקטיבי ושיש על כך איזשהו מחיר.

נדמה לנו שכל ה־1.1 מיליון איש שלא התחסנו בסבב הראשון הם מקשה אחת, אבל זה ממש לא נכון. בניגוד לסטיגמות, לא מדובר בקבוצה ענקית של טבעונים לוחמניים או חובבי קונספירציות. לפי מומחים כמו פרופ' גליה רהב משיבא, רובם לא התחסנו מסיבות שונות שקשורות ללוגיסטיקה. חלקם מפחדים משום שלא נחשפו למספיק מידע אמין, ולו היו מסבירים להם את הנושא בצורה שמתאימה להם, הם היו נוהגים אחרת.

באופן כללי, יש תחושה של היעדר הסברה מסודרת לגבי הגל המוזר שמתרגש עלינו שוב. חלק מהסיבה לערפול טמונה בכך שגם המומחים לומדים תוך כדי תנועה, ואין להם תשובות לכל שאלה. אבל חלק ניכר מהסיבה לחוסר ההבנה ולהתגייסות המוגבלת הוא הטרלות של תעמולה מכיוון האופוזיציה וחילוקי הדעות בתוך הממשלה.

אפשר, למשל, להבין את עמדתה הלעומתית של שרת החינוך יפעת שאשא ביטון, אבל לא הגיוני לתקוע את העסק רק כי היא חושבת שצריך לנהוג אחרת, או כדי להתחשב ברגשותיהם של ילדים שלא מתחסנים. גם בלי קשר לקורונה, חיסון תלמידים בבתי הספר הוא משהו שנעשה בישראל באופן קבוע במשך הרבה שנים. שרת החינוך אינה יכולה לקחת אחריות על בריאותם של ילדים, שפתרון החיסון בבית הספר הוא הכי יעיל עבורם, או להערים קשיים על מבצע כלל ארצי שאמור למנוע סגרים.

מנגד, באופוזיציה נראה שמעדיפים להעביר מסרים פוליטיים על פני מסרים בריאותיים. מרוב בלבולי המוח על "מחדלים" בנתב"ג שבגללם נכנס לכאן זן הדלתא, קל לפספס את העובדה שהחיסונים פשוט נחלשים לאחר חצי שנה, בעיקר אצל מבוגרים שהתחסנו ראשונים. הדלתא אומנם מידבק מאוד, אבל הוא הגיע במקביל לירידת ההגנה של מערכות החיסון. החיסונים הם לא תרופת פלא לעד, אבל הם כלי שעוזר. עובדה שהצלחנו לחזור לשגרת חיים נורמלית למשך כמה חודשים, ועכשיו צריך להסתנכרן למאמץ שיאפשר לנו לעשות את זה שוב.

הממשלה רוצה להניע את כולם להתחסן מהר, אבל היא צריכה לשכנע, ולא להתמקד רק בגרעין הקשה של המתנגדים. להפך, היא צריכה לאפשר למתלבטים לעשות בדיקות סרולוגיות ולבדוק את רמת הנוגדנים שלהם. בניו יורק, למשל, מפוזרות עמדות בדיקה ניידות בכל פינת רחוב, ומציעות בדיקות קורונה ובדיקות סרולוגיות מהירות לכל מי שמתייצב עם תעודה מזהה, בין שהוא אזרח אמריקאי ובין שלא כשהתשובות מגיעות תוך יום - והכל בחינם.

מעבר לאחריות שדרושה מנבחרי הציבור כדי לאפשר הבנה ברורה של המצב שתקל על ההתגייסות, דרושה גם החלטה ממשלתית ברורה לגבי תוכנית פעולה מסועפת ויעילה. איום בסגר בחגים הוא כלי טוב כדי להניע להתחסן, אבל כדאי לגבות אותו בהסברה טובה יותר, בנגישות לחיסונים, ובעוד צעדים.

אסופה של קבוצות

ההתחדשות המפתיעה של הקורונה מעלה הרבה שאלות, וייקח זמן עד שנדע את התשובות. לא מדובר רק בשאלות אפידמיולוגיות, אלא גם בשאלות חברתיות. עם ובלי קשר למתנגדי החיסונים, קשה להימנע מהתחושה שהסולידריות הישראלית של פעם כבר אינה כפי שהייתה. אפילו מההישגים חסרי התקדים של הספורטאים הישראלים באולימפיאדה נרגענו די מהר, ותחושת החגיגה הלאומית סביבם הייתה מאוד קצרה.

ממדינה קטנה ותוססת אבל מאוחדת, הפכנו לאסופה של קבוצות, שהחברים בכל אחת מהן התאהבו בקבוצה הקטנה שלהם, והתמסרו אליה על חשבון הסולידריות הרחבה יותר עם כלל המדינה. הגרעין הקשה של סרבני החיסונים (לא כל המיליון) הם קבוצה אחת כזו. הם מעדיפים את רווחתם האישית על פני לקיחת חלק במאמץ ארצי להתמודד עם המגיפה. זה עבד להם בגל החיסונים הראשון וחזרנו לשגרה, אבל אז הגיע וריאנט דלתא יחד עם היחלשות הנוגדנים. משונה קצת שיש להם ציפייה שהרוב צריכים פשוט להמשיך להתחסן גם עבורם, רק כדי לכבד את דעתם.

מצד שני, הם לא היחידים. במה, בעצם, שונה הציפייה של מתנגדי החיסונים מהציפייה של החברה החרדית ללמוד תורה על חשבון שאר האזרחים שיממנו את הבחירה הזו עבורם? ובמה היא שונה מהציפייה של חלק מהביביסטים שיתחשבו רק ברחשי לבם, בעוד הם לא מכירים בלגיטימיות של הרוב שבגלל רחשי לבו קמה הממשלה החדשה? ואלה רק שתי דוגמאות. התברכנו בלא מעט קבוצות עם סולידריות פנימית והרבה מאוד ציפיות.

מוזר שאנחנו בוחרים בקלילות להיות חלק מעדר, עד שמדובר בחיסון עדר ארצי. זה אומנם לא פוליטיקלי קורקט לסתור את תחושותיהם של מתנגדי החיסונים, ובכל זאת: החיסונים עובדים. לא נצפו בעקבותיהם תופעות לוואי איומות ונוראות, ונאמר לכולנו ממש מההתחלה שלא ברור אם הם יחזיקו יותר מחצי שנה. עכשיו אנחנו נדרשים לעוד סבב חיסונים, ואין ברירה אלא לעשות את זה ביחד ולהיות מתואמים.

אומנם כולם כבר עייפים מהקורונה הבלתי נסבלת, אבל זה המצב. ההתמודדות עם הקורונה דורשת מאיתנו שוב ושוב סולידריות לאומית, מהסוג שקצת איבדנו לטובת עדרים קטנים וכעוסים שאכפת להם רק מדעתם. זריקת הבוסטר אמורה לתת הגנה שהטווח שלה ארוך יותר, בתנאי שתהיה סולידריות, שכוללת שמירה על מרחק, עטיית מסיכות בחללים סגורים והתגייסות להתחסנות, בין שבפעם הראשונה ובין שבפעם השנייה. לא כיף גדול, אבל עדיין, עדיף על פני סגר בחג.