"שיסל נפטר מקריסת מערכות", אמר לי חבר. קרסתי על הכורסה

1. ביום שני בחמש אחר הצהריים הגעתי למגדל המאה ברחוב אבן גבירול בתל אביב כדי לקבל את החיסון השלישי. היה שם תור של כ־100 איש. מכונת המספרים פלטה לי את המספר 700, כשבחדרי ההזרקה קיבלו את החיסון המספרים 602 ו־603. "זה ייקח שעה בערך, אולי יותר", אמר לי הסדרן. "יש שישה מזריקים".

אני עומד בחדר ההמתנה הצפוף. המון ממתינים, חלק יושבים, הרוב עומדים. אין מספיק כיסאות. קשישים רועדים, קשישות עם מקל הליכה ופיליפינית או קוצ'ינית צמודה.

"ילדים טובים" בני 60 פלוס הביאו את ההורים בני 80 פלוס להתחסן, ומרגיעים אותם שיהיו סבלנים כי יש הרבה לחץ. כל הנוכחים, בלי יוצא מהכלל, עם מסיכות. כשמישהו גונב קצת ומוריד את המסיכה אל מתחת לאף, מיד מעירים לו. אפילו צועקים עליו שיתבייש.

כמה אנשים ניגשים אליי, מביטים מקרוב, תוהים אם זיהו נכון. כשהם בטוחים בזהותי, הם מביעים השתתפות בצערי על מותם של רוני דניאל ושיסל, מחלקים ציונים למנוחים, שואלים בן כמה אני ומזכירים לי שכנראה אני בתור, לא רק לחיסון אלא גם למודעה עם מסגרת שחורה וכמה מילות שבח או טינוף בתקשורת. זה בדיוק הזמן לברוח לרחוב מחדר המדרגות ואולם ההמתנה המעיק של החיסונים.

ירדתי לרחוב אבן גבירול. החום מעיק. חציתי את הכביש. "לך תעשה סיבוב שיסל", אמרתי לעצמי וניגשתי למקום שבו הייתה מסעדת "כתר המזרח". השלט עדיין קיים, המקום סגור ומסוגר. הצצתי לחצר האחורית. פעם שכנו שם משרדי חברת הגר, שהקימו בועז דוידזון, צבי שיסל ואריק איינשטיין. שם עשו אודישנים, שם הפיקו סרטים, מוזיקה, טלוויזיה ומה לא.

איך הגיעו שיסל, דוידזון ואיינשטיין למסעדת "כתר המזרח" ולקומת המרתף, סיפר שיסל בראיון מרגש שערכו איתו ב־2019 אנשי הקבינט הביטחוני של רדיו 103FM, יואב לימור, אלון בן דוד וכן, רוני דניאל, שהיה חברם הטוב של איינשטיין ושיסל. הסיבה לראיון הייתה סגירת מסעדת "כתר המזרח". שיסל פתח את הראיון איתו בשאלה מתריסה: "מה, נגמרו המלחמות שאתם מתעסקים בסגירת מסעדות?".

שיסל סיפר שהם חיפשו משרד, ואביגדור מהצריף בחוף מציצים אמר שיש לו דירה חירבה באבן גבירול 115. אם זה מתאים, שייקחו, ישפצו ויעשו מה שהם רוצים. הם באו, ראו, נדלקו ואכלו שני סיחים ב"כתר המזרח", שלא היה בה אורח אחד. אריק הגיע, ראה את החירבה. "שלחתי אותו לכתר לאכול משהו ולשתות קפה שחור ולעשן סיגריה, ואמרתי לו שאנחנו נטפל בשיפוצים", אמר שיסל. וכך הפכה מסעדת "כתר המזרח" ללהיט.

אריק ושיסל והחברים ישבו שם יום־יום. נגנים, זמרים ושחקנים הצטרפו. אברום הבעלים הפך להיות חביב הבוהמה. אנשי שכונת סומייל, שלא הייתה להם תדמית של צפונבונים, הפכו לאחוקים עם האשכנזים של הרוק, התיאטרון והקולנוע. אבישי בן חיים לא היה מאמין למראה עיניו לו היה מזדמן לשם.

2. מ"כתר המזרח" הסגורה אני צועד צפונה על אבן גבירול. אני פונה שמאלה לרחוב ז'בוטינסקי. בפינה הראשונה, פינת שדרות עמנואל גדל שיסל. כשהיינו ילדים, הכרנו את כל חצרות הבתים באזור. היינו משחקים, עושים תעלולים ומעשי שובבות. מעבר לכביש, ברחוב קטן בשם הר נבו שכן בית הספר העממי הר נבו.

יש לי מיסוך בעיניים כשאני נזכר איך צבי ואני היינו באותה כיתה. אחד ליד השני, משגעים את המחנכת רחל אורני, מוציאים מדעתה את המורה לטבע פרידה, ובכיתה ח' ראשונה מתחרים את מי יוציאו מהכיתה בעוון הפרעות ותעלולים יותר פעמים.

רוב התלמידים בכיתה היו ממשפחות של מעמד העובדים. היינו באים לבית הספר עם סנדוויץ' שאמא הכינה. אנחנו, התפרנים, באנו לבית הספר בדרך כלל עם סנדוויץ' ממרח שוקולד, מהסוג הזול. לעשירים יותר היו בכריך נקניק או גבינה צהובה. בהפסקה הראשונה אני ושיסל היינו עושים בדיקה בתיקי העשירים, לוקחים את הסנדוויץ' שלהם ומכניסים במקומו את שלנו. כשהתגלו החילופים, היו צעקות.

המחנכת זימנה אותי ואת שיסל לחדר המנהלת, כי היה ברור שזה תעלול שלנו. לא היו עדויות חותכות, אז שוחררנו תחת אזהרה, עד הפעם הבאה שחשקנו בסנדוויץ' של עשירים עם נקניק וחזרנו על התרגיל.

כמה ימים קודם לכן חבר שעובד בטלוויזיה ויודע על חברותי עם שיסל, צלצל ושאל אותי אם אני יושב. באותו רגע עמדתי, אבל אמרתי לו שאני יושב. "החבר שלך שיסל נפטר באיכילוב מקריסת מערכות". קרסו לי המערכות. צנחתי על הכורסה וניתקתי את הטלפון.

בראש רצו לי תמונות: חוף מציצים; הבית של שיסל וגיגי המציל ברחוב הנמל, שהיה צמוד לצריף של אביגדור; הישיבות ב"קינג'ס קלאב" ברחוב יורדי הסירה; הצילומים של הסרט "עיניים גדולות", שבו משה איש כסית, שיסל, אני ועוד כמה השתוללנו מסטולים ביציע במשחק כדורסל, השתוללות שהייתה מבוימת ויצאה מכלל שליטה.

ואז קופצת לי לראש תמונה מאי־שם בשנות ה־60: אני נוסע במונית בדרכי הביתה ברחוב בלוך, כשמישהו רץ וצורח "הצילו, הצילו". אני מביט מהחלון של המונית, רואה שזה שיסל ואומר לנהג לעצור. שיסל מזנק למונית היסטרי וצווח לנהג, "סע, סע, הוא רוצה לרצוח אותי". שיסל מביט אחורה בבהלה. מרחוק שמוליק קראוס רץ, מנופף בידיו. זו הייתה התקופה שבה שמוליק היה חוטף התקפי זעם, וברגעים של אובדן שליטה היה תוקף אנשים, גם את אלו שהיו קרובים אליו ועבדו איתו.

רצה הגורל ושיסל חטף כמה בומבות, אבל הצליח להימלט. למזלו הוא נפל אליי למונית. אחרי שנים, כשהיה מספר איך הצלתי את חייו, היינו מתגלגלים מצחוק. בעיקר כששיסל, עם הדמיון שלו, היה מנפח את הסיפור לממדים הרבה יותר גדולים ממה שהיה באמת.

3. הרבה אנשים קינאו בשיסל בשל קרבתו לאורך שנים ארוכות לטובי היוצרים והזמרים בישראל, ובעיקר בשל הקרבה והעבודה הצמודה עם אריק איינשטיין. אני מודה שגם אני קינאתי בו, לפחות בעניין קרבתו לאריק.

אבל שיסל היה לא רק איש של "כוכבים". הוא היה יושב במשרצי האלכוהול של דרום תל אביב, שם התחבר לסבלים, לנגרים, למשוררי רחוב ולמי לא. אחד האנשים שאהב מאוד היה המשורר יבי. יום אחד שיסל מצלצל אליי ומבקש את עזרתי בצילומים ובחוברות השירה של יבי.

"אני עושה עליו סרט דוקומנטרי ורוצה שתשתתף", אמר לי. כמובן שהסכמתי. רצה הגורל וכמה ימים לפני מותו העבירו לי את הסרט שריגש אותי עד דמעות. סרט נפלא, רגיש, בית ספר לקולנוע דוקומנטרי.

מעבר לצחוקים, לשטויות, לשכרות ולהשתוללויות, שיסל היה אומן בנשמתו. הוא ידע לביים, לכתוב, לשחק, לשיר, לעשות חיקויים ומה לא.

4. שעה אחרי המועד שנקבע לי, אני נכנס לחדר האחות בבניין מגדל המאה ונותן לה את הפתק עם המספר 700. מישהו צעק מאחוריי "סלב נכנס בלי תור". אני שונא את הנבלות האלו. אני תמיד מחכה בתור, לא מבקש פרוטקציות. והם, האנשים הקטנים, תמיד יצעקו פרוטקציה.

כשאני חוזר הביתה, אני מפעיל את המחשב, מצ'וטט. חברה של עשרות שנים שלקתה בשיגעון הקונספירציה כותבת לי "לך תתחסן בחיסונים של מנגלה, אתה תמות כמו החברים שלך רוני דניאל וצבי שיסל, שקיבלו חיסון ומתו".

חבל שאין חיסונים נגד טמטום ורוע. חיסנתי אותה... סליחה, חסמתי אותה.