חברה באה חברה הולכת. נשארתי נאמנה לעצמי.
השנה וחצי האחרונות של הקורונה היו מטלטלות מאוד. אוסף של שינויי סטטוס, מקום, מצבי רוח ואינסוף תובנות על חיי החדשים. רגעים של בכי ותסכול, לצד רגעי שמחה והתרגשות. דקות של בלבול וחוסר אונים, לצד הידיעה שיש ברירה והכל יבוא על מקומו בשלום.
יש קטע כזה, בהיותך אמא, שאת מרגישה אחריות קולוסאלית. אין לך את הפנאי הזה רגע להישבר ולשבור את הכלים מסביבך, למרות שממש בא לך לעשות כן. את רוצה לצרוח, להתפרק ולדפוק לעתים את הראש בקיר, כי כמה לעזאזל את יכולה להכיל?
בשנות גירושיי, שמתי לב שכמה שאני חשה לכאורה שאני לוקחת את הכל בקלות ושמה רגשותיי על מיוט, עדיין יש לי את מנגנון הריצוי. מנגנון הריצוי פעל מול האנשים שהיו אמורים להיות הכי קרובים אליי; משפחה וחברים.
עם משפחתי היקרה למדתי לאורך הזמן להסביר שיש דברים שהשתנו וזה המצב וצריך לקבלו, אבל דווקא עם חבריי הקרובים חשתי צורך לחייך, לומר שהכל בסדר ובעצם התפתלתי ביני ובין עצמי ובין קיומי.
התקופה הזו של סוף העולם גרמה לי לעשות אוורור אורוות. להבחין בין העיקר לתפל. בין הרצוי למצוי. בין הבלבול לתכלס. ידעתי שזה זמן של חשבון נפש עצום. ושיש אנשים שהוגדרו חבריי הטובים לתקופה שהיא כבר חלפה.
כמה שרציתי להיאבק, גיליתי לצערי שגם לחברות טובה יש פג תוקף. שיש מקרים שהיא זמנית. ולא משנה כמה אצטרך להסביר, לשקף ולחבק - יהיו כאלה שירצו לוותר על החברות. לוותר עליי.
כן, חשתי שנזרקתי. הרגשתי עלבון צרוב. חשתי כמו בשיחת יחסינו לאן, עם בן הזוג.
פתאום זכיתי להארה. קיבלתי הכרה שהתאמתי לזמן, מקום ולסטטוס מסוים. וברגע שחיי קיבלו תפנית, נעשיתי פחות רלוונטית לאנשים מסוימים סביבי.
זו הייתה מציאות צורבת. אני, שהתאבדתי לעתים על מזבח החברות, הבנתי שלא מעוניינים בי. והיה בזה טעם של כישלון. ואפילו אכזבה. איתו הגיע רגע ההתפכחות. הבנתי שלא ממש משנה מה אעשה וכמה שאנסה לשנות את התמונה זה המצב.
ואולי לשם שינוי עדיף שכך. עדיף להקיף את עצמי בחברים של שנים, שתמיד היו ויהיו שם ולא להקיא את כוחותיי על מצבים שנועדו לכישלון. לראשונה בחיי הרגשתי שניצחתי במרוץ הזה. מרוץ הריצוי. ואין כמו לעמוד על הפודיום ולהגיד תודה על כך שמלחמת ההתשה הזו מאחוריי.