מדוע אנשים כותבים בפייסבוק שלהם ברכות ללינוי אשרם? כלומר, השמחה ברורה, וההזדהות עם מתעמלת ישראלית שהגיעה לפסגת הספורט העולמי מובנת; אבל למה אזרח ישראלי, שיש לו טרדות קיומיות כמו העלייה בתחלואת הקורונה, קשיי פרנסה והשאלה המשפחתית מי יכין עוף לראש השנה, כותב בפייסבוק שלו: "לינוי את מדהימה, עדיין לא מאמין שעשית את זה", ואף מגדיל ומצרף את תמונתה עם המדליה. את מי זה מעניין שגם אורי מנתניה או סיוון מראש העין ראו והתרגשו, מאחלים לה מזל טוב ובדרך אגב גורפים איזה לייק וחצי. הרי האיחולים והברכות מיועדים ללינוי ומשפחתה, אולם אף לא אחד מהם יראה את האיחולים של המברכים האלמוניים.
רבים בארץ מתרגשים ותומכים בספורטאים האולימפיים, אבל כל ברכה בודדת שכזו המתנוססת בדפים פרטיים, במרחב הווירטואלי, אינה מוסיפה ואינה גורעת מהם דבר. הם לא יודעים על קיומה. ללינוי, לארטיום דולגופיאט ולנבחרת הג'ודו הישראלית לא היה פנאי, חשק ומצב רוח לעבור על כל מה שנכתב ברשתות. אין להם עניין כזה.
הברכות והאיחולים הלבביים של אנשים פרטיים מיותרים. אין בהם דבר מלבד האגו של כותב הברכה. ואם כבר אגו, זה הזמן לציין גם את הסלבס שאינם יודעים שובע וגם הם נדחפים למסיבה לא להם. תחת הכותרת "הביצה מרימה ללינוי", מיטב ידוענים התיישבו ליד המחשב והקלידו קלישאות או העלו סטוריז דביקים תוך כדי הטרחת מיטב הפעלים העבריים החיוניים לאירוע כזה כמו "היא מהממת", "אני נדהמת", "בוכה מהתרגשות", "צופה והדמעות יורדות", "הלב מתפוצץ מגאווה", ועוד.
יעל בר זוהר, למשל, כתבה "בכינו והתרגשנו". עידן עמדי חושב שהיא "מלכה". יפתח קליין צילם מסך טלוויזיה וחושב שלינוי היא "שלמות". אין בפוסטים האלה שום אמירה מקורית. כולם בכו, כולם התרגשו באותה מידה, עם אותן מילים. דווקא מאומנים, זמרים וכותבים היינו מצפים לתובנה מיוחדת, למשהו מעבר לקלישאות. בדיוק לעניין הזה נרתם עידן חביב שכתב: "איזו גאווה. את אחת יחידה ומיוחדת". ובשביל קרן פלס זו בכלל לא המדליה, היא כבר עברה איתה דרך של שנתיים, ו"מודה לה בשם כל הילדות שהיא כתבה עבורן את ההיסטוריה היום". וואו, מה היינו עושים ללא הסיכום הזה.
העילה של כולם להשחיל את עצמם לאירוע על ידי פרסום פוסטים משמימים, חלולים וממוחזרים היא אחת: להגיד, סליחה, גם אני פה. אל תשכחו אותי. אני אדם, אזרח, אולי אפילו קצת מוכר, ואני קיים. עם כל הכבוד ללינוי ולחישוק שלה, גם אני חי ונושם. גם לי יש חלק בעולם הזה. אומנם כרגע רק ראיתי טלוויזיה ולא תרמתי דבר להצלחתה, אבל אתם לא באמת מצפים שאיעלם. לעזאזל, אני יעל בר זוהר, איך זה לא מרגש אתכם שגם אני מתרגשת? נכון שאין שום דבר פרודוקטיבי שאוכל לתרום לעולם בעניין התעמלות אומנותית או טאקוונדו, אבל גם לי יש ערך, גם לי יש סיפור, וחבל מאוד שכרגע אין לאף אחד פנאי לסיפור שלי ולפרסום שלי, כי אתם מרוכזים רק ב"לינוי" שלכם.
בעצם כל ה"את מדהימה, אני פשוט בוכה" וכו' הוא כתב האשמה על הענקת תשומת הלב הציבורית־לאומית לאדם אחר שהוא לא אני. וכן, זה מכעיס. אני רק מנסה לאחוז בשולי חולצתה של אבישג סמברג, רק מושך קצת בחלוקו של שגיא מוקי וצועק: אל תזניחו אותי, לעזאזל! גם אני חי על כדור הארץ. גם אני זמרת, גם אני מוכרת, גם אני פה, ואני בוכה מהתרגשות! לעזאזל, תראו אותי.