משהו: שרק לא נגיד: כמה טוב היה לנו כשהיה לנו רע.
זה התחיל כפוסט (רשומה) בפייסבוק, והתפשט כאש בשדה קוצים בעוטף עזה ביום הכי שרבי של התחממות כדור הארץ. קצרה הנשימה באפו של כל מי שראה את המילים זוהרות על המסכים. מדובר ברשומה קצרה אך נוגעת לנפשו של כל שוחר צדק. בשפה המושכת כל לב המתקומם נגד עוול נחשף באיפוק רועם עיוות אנושי נורא: "כתבתי ספר והוצאת ספרים ששלחתי אליה את הספר סירבה להוציא אותו לאור, בעוד היא מוציאה לאור בלי הרף ספרים של אחרים. איפה השוויון? מדינה פאשיסטית!!!!!!".
דוברי הוצאות הספרים שתקו כדג מת באקווריום, והתמהמהו בהיענות לקול האדם הדורש צדק פשוט. מיד קמה קבוצה שנקראה "התנועה למען שוויון בספרות". הם הפגינו מול הוצאות הספרים ומול הבית של שר התרבות.
בעקבות ההתקוממות הזו זז משהו, ובערוצי הטלוויזיה נשמעו סוף־סוף סופרים וסופרות שסובלים מטראומה, מדימוי עצמי נמוך ומחרדות, כי ספריהם נדחו.
עדיין כלום. סופרים הגיעו לשפל אנושי, נשברו וחיבקו את רגלי המו"לים והתחננו בפני הוצאות הספרים: "אנא, אנחנו יודעים שיש כאן איזה מסתורין שלא מגלים אלא לחבורה מצומצמת כמו אצל הבונים החופשיים, משהו שמעלימים מאיתנו. אנחנו יודעים שאין לכם חשק לגלות לנו את הכללים, אבל אנא, רחמו עלינו. מה הסוד? מדוע אתם מפרסמים ספרים של אחרים ואת שלי לא?".
"אנחנו דורשים שוויון פשוט", אמרו הסופרים והמשוררים שספריהם לא הודפסו. טענות הוצאות הספרים שהן חייבות להיות רווחיות הוקעו בצחוק זועם כקפיטליזם חזירי של חזירים שאפילו בחיפה אין. רווחים יקבעו את ספרותנו? מיד גם הועלתה הצעה שהממשלה תפצה את הוצאות הספרים רודפות הבצע על הפסדים פעוטים אלה שייגרמו, אם בכלל, כתוצאה מגישה שוויונית. כל זה נוסח למהדרין ב"חוק כפיית השוויון בספרות התשפ"ב". חוק שנועד לשמור שהסופרים יהיו שווים ללא הבדל מוצא, מין, דת, לאום או טעם.
זה היה מעט מדי. "אנחנו רוצים שהספרים שלנו יוצאו לאור בהוצאה מוכרת וידועה", סיפרה סופרת שספריה נדחו, בראיון שנקטע לפרקים בגלל פרץ דמעות. "נכון. יכולה הייתי להוציא את הספר בהוצאה שאיננה מוכרת, או בהוצאה עצמית (פרץ דמעות), אבל ברור כשמש שזה איננו שוויוני. די לדיקטטורה. תם עידן שלטון המו"לים. ערפו אנשים במהפכה הצרפתית ושלחו אנשים לסיביר במהפכה הקומוניסטית על פחות מזה. לא היינו רוצים להגיע לצורך לנקוט אמצעים דומים".
"בינינו, כתבי היד לא ראויים", אמרו בלחש עורכים בהוצאות הספרים, לא לציטוט, מפחד דורשי הצדק החברתי המטילים אימה, "כל אחד רוצה להיות סופר. הכותבים מפונקים. הם קנאים. ההורים שלהם אשמים".
אה ככה? אם לא הולך בטוב, הוגש בג"ץ. הוצאות הספרים ניסו לטעון בבית המשפט שמדובר בהחלטות על בסיס של איכות ספרותית, אבל איש לא ידע להגדיר בבית המשפט מה היא איכות כזו, מי מגדיר אותה, מתי פג תוקפה של איכות מסוימת ומתחילה איכות אחרת, ובעיקר: האם באמת כל ספר שיוצא לאור נידון על פי כללי איכות, שממילא איננה ידועה.
הובאו דוגמאות, וסתירות אין ספור נתגלו בגמגומי עורכי הדין של הוצאות הספרים, שניסו להסביר דברים והיפוכם בכל מיני קוצי מוצי וממבו ג'מבו ספרותי, ורק הסתבכו בחשיפת מערכת של החלטות שרירותיות על גבול האי־ניתנות להבנה, החלטות שאין בהן שום ציות לקריטריונים מקדימים שוויוניים אלמנטריים, ולכן - מהוות חוסר צדק חברתי שמזכיר תקופות אפלות. הניגוד בין הצדק והאור לבין חשכת המצב הקיים זעק לשמיים התכולים כמימי ים טורקיז יווני המתנפצים אל צוקים שחורים (דימוי מתוך ספר שסורב).
מאמרים של פעילים חברתיים הגדירו דחיית סופרים כ"טעמנות", שהיא סוג של גזענות, כמו גילנות ומגדריות, אסלאמופביה וקסנופוביה. מובן שבית המשפט העליון גזר שכל זה אינו סביר ואינו חוקי, מנוגד לרוח מגילת העצמאות, המצפון האנושי הכללי וחזונם של נביאי ישראל. בימינו יש להפסיק מדיניות כל כך מפלה, פוגעת ומפלגת. בית המשפט דרש קני מידה שקופים, מדידים, שניתן להחיל אותם על כל הספרים ובכך ליצור מנגנון החלטות שניתן לביקורת על ידי שקלול הנתונים במחשב.
למשל: מספר מילים מוגדר בכל הספרים, דין לשוני שווה בכל הספרים, עלילה עם כללים ברורים לסודות אפלים במשפחה בכל הספרים על משפחה, הומור תקני ומובן לכל הספרים ההומוריסטיים, קו אחיד למינימום ומקסימום רציחות בכל ספר בלשי, הנחיות ברורות לתעלומה היסטורית בספרים תקופתיים, רמת הקיטש האנטי־ציוני המינימלי בספרים שואפי פרסים על החלום שנשבר, ועוד. זה היה מסמך בן 328 עמודים שזהר באור יקרות כמגדלור מוסרי של זכויות אדם, והבהיר משפטית מהי ספרות שוויונית.
כך הוכנסו סדר וניהול תקין לשטח שהיה פרוץ שנים רבות להשתוללות א־סוציאלית פרועה, לסלקציות ולהתעללויות שאיש אינו נותן עליהן את הדין. תמה התקופה שבה הוצאות הספרים המרוויחות על גב הציבור ממכירת ספרים פועלות ללא פיקוח ורגולציה, רק על פי גחמות של מספר מחליטים, בלי כללים ברורים. ידוע שרק כללים ברורים של מערכת משפטית עצמאית מקנים הזדמנות שווה.
סוף־סוף זכו סופרינו לחיות בחברה מתוקנת כבני חורין. סופרים הלומי דחיות כותבים מעתה על פי קני מידה שווים ושקופים. אם הם עומדים בהם, אין זכות לסרב להדפיס את ספרם במסגרת החוק לשוויון בספרות. סרבנות תגרור עונש, ואז ילמדו כבר לכבד את השוויון בין בני האדם.
עברנו לעולם נאור חדש. בחורות בעלות הכרה נפרדו תוך תגובה קטלנית בזעמה מגברים שהביאו להם במתנה ספר, אם הוא לא נשא מדבקה המציינת בגופן אדום: "ספר שוויוני", כי כך נחשף חוסר הרגישות האנושית של בן זוגם לפני שהם יתחתנו וייוולדו ילדים, ואז יהיה מאוחר מדי.
פינת השלולית
הצפרדע ביקש מאוד להישאר אנונימי וכך נשאיר אותו, רק נציין שהוא סטודנט וזה סיפורו: "הכיסא לידה היה המקום הפנוי בספרייה. אחרי שהתיישבתי הבנתי שאני לא מצליח להתרכז בשום צורה, ושאני חייב להתחיל איתה. אבל איך מתחילים עם מישהו באולם השקט בספרייה בלי להיות קריפי? כשהיא הלכה לרגע, כנראה לשירותים, השארתי לה פתק ויצאתי משם. קיוויתי שלא מדובר בפדיחה של החיים. היום אנחנו שנה וחצי ביחד".
צפרדע אנונימי יקר, אכן, באולמות הספרייה חיות הנסיכות השוות באמת, וקל לי לראות איך בשקט של הספרייה נולדות האהבות הגדולות מכל.