הרפורמה להעלאת גיל הפרישה לא תועיל לנשים אלא רק תפגע בהן

אין בשורה חברתית ברפורמה להעלאת גיל הפרישה של נשים ל־65 עד שנת 2032, יעד לא סופי. על שלושה נתונים אין ויכוח: תוחלת החיים עולה, נשים בישראל זכאיות לפרוש בגיל מוקדם יחסית והפער בין גברים לנשים בגיל היציאה לפנסיה הוא מהגבוהים במערב. מעניין, פתאום בגיל פרישה נזכרים לדבר על שוויון.

במשרד האוצר טוענים כבר שנים כי במצב הקיים, נשים הנדחקות לפרוש מעבודה בגיל 62 מפסידות חמש שנות צבירה של זכויות פנסיוניות ובכך נגזרים עליהן בזקנתן חיי דלות ועוני. למען האמת, לא רווחתן של נשים מדאיגה את שר האוצר, אלא החשש הממשי לאיתנותו של הביטוח הלאומי והגירעון הצפוי בקרנות הפנסיה הוותיקות. ועוד לא דיברנו על הפגיעה ביעד הלאומי להעלאת שיעור התעסוקה בקרב מבוגרים. אלא שהעלאת גיל הפרישה היא קצה הקרחון של היחס המפלה נשים בעולם העבודה ולכן ראוי להתחיל את הדיון בנקודת הפתיחה ולא בשערי היציאה ממנו.

שוק התעסוקה בישראל איננו שוויוני. דוח של הוועדה לקידום תחום התעסוקה לקראת שנת 2030, שהוגש לפני שנה לשר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, מדבר בעד עצמו: הפער בשכר החודשי בישראל בין עובדים לעובדות עומד על 22%, מהגדולים במדינות ה־OECD. נשים עובדות בממוצע 40 שעות עבודה חודשיות פחות מגברים. נשים עוסקות במספר מקצועות קטן וסובלות מייצוג חסר בתחומים עתירי שכר.

ולבסוף, בכל הענפים, יש ייצוג יתר לנשים בדרגות זוטרות וייצוג חסר במשרות בכירות ובפרט במשרות ניהול. מגמה זו משתקפת גם בדוח הממונה על השכר שהתפרסם לאחרונה. עולה ממנו כי נשים מהוות כ־63% מכלל עובדי הגופים הציבוריים, בעוד ששיעורן בתפקידי ניהול בכירים ומקבלי שכר גבוה עומד על 29% בלבד.

ראשונות להיפגע מן הרפורמה יהיו נשים מוחלשות, בעיקר במגזר החרדי והערבי ובמקצועות שוחקים. נשים שנפלטו ממעגל העבודה ייאלצו לחכות לקצבת זקנה עוד כמה שנים. הסיכויים שלהן להשתלב מחדש פוחתים מחמת גילן ונוכח האבטלה הגואה בצל משבר הקורונה. הרפורמה להעלאת גיל הפרישה או בשמה המלא והמכובס "צמצום פערים מגדריים בשוק העבודה והתאמת גיל הפרישה מעבודה לעלייה בתוחלת החיים", לא תועיל להן ותותיר אותן מאחור. היא גם לא חותרת לשוויון הזדמנויות מהותי לנשים, לא בייצוג ולא בתנאי שכר.

אפשר היה להסתפק בחבילת הצעדים לצמצום הפגיעה בנשים מבוגרות. בכלל זה: הארכת הזכאות לדמי אבטלה, תוכניות להכשרה מקצועית, השמה ייעודית והגדלת מס הכנסה שלילי. בהקשר זה, טיוטת חוק ההסדרים מציינת במפורש כי "בכוונת משרד האוצר ליזום יחד עם משרדי הממשלה האחרים תזכיר בדבר תיקוני החקיקה הנדרשים לצורך הצעדים המשלימים כפי שהומלצו על ידי הוועדה הציבורית, אשר יופץ בהמשך". אבל מי יודע מתי זה יקרה ואם בכלל.

במילים אחרות, הממשלה מבקשת להפעיל כבר עכשיו את הטייס האוטומטי להעלאת גיל הפרישה, לפני שהכינה רשת ביטחון לנשים שעלולות להתרסק בדרך. מי שמאמין שהאוצר יזדרז ליישם את הצעדים הנלווים שלא כלולים בחוק, משול למשקיע בבורסות לסחורות עתידיות.

הצעקה של הכלכלנים והלחץ של האוצר להעלות את גיל הפרישה מובנת ואפילו הכרחית. יש זיקה ברורה בין פרישה מוקדמת ליציבותן של קרנות הפנסיה ולעתודות של הביטוח הלאומי. יש צדק גם בדרישה לשוויון בין נשים לגברים, אבל הוא לא מתחיל בפנסיה. לפני שמעלים את גיל הפרישה, יש להשוות בין שכרם של נשים וגברים, יש להעלות את השכר במקצועות "נשיים" ושוחקים כמו חינוך, סיעוד, עבודה סוציאלית, ולאפשר לעובדות במקצועות אלה לצאת לפנסיה מוקדמת, שהרי הצורך שלהן אינו נופל מזה של שוטרים ואנשי צבא היוצאים לפנסיה (תקציבית) בגיל צעיר.

רק אחרי שהמדינה – המעסיקה הגדולה במשק - תחדל לשלם מס שפתיים ותשמש דוגמה לשוויון הזדמנויות אמיתי בעבודה, יהיה אפשר להתחיל לדבר על שוויון גם בגיל פרישה.