פסק הדין שפרסם בג"ץ לפני כחודש בעניין העתירות שדרשו הקמת ועדת חקירה בנושא הצוללות פילס את דרך החתחתים שבה נעו גיבורי הפרשה. הסיכום הכתוב של כבוד השופטים יצחק עמית, ניל הנדל ונעם סולברג היה פסק דין קטלני על עבודת המל"ל. הסיכום הבלתי כתוב הטיל את האחריות ואת האשמה (אם וכאשר תוכח בוועדת החקירה שמכין שר הביטחון) על בנימין נתניהו.
העתירות שהוגשו לבג"ץ כללו דרישה להורות ליועמ"ש אביחי מנדלבליט שיסביר מדוע לא דרש להקים ועדת חקירה שתחקור לעומק את הפרשות. כצפוי (מותר לי, הערכתי מראש) בג"ץ פוצץ את בלון העתירות. ולא משום שעסקת הצוללות לא הייתה מסריחה. להפך, בג"ץ זיהה וסימן חורים שחורים שמחייבים חפירה אבל נמנע מלהורות עליה.
סרבנותו של היועץ המשפטי לקשור את נתניהו לשחיתות ולעמוד הקלון הצטיירה אז כבעייתית. אנשי ציבור, כולל ביטחוניסטים כמו אהוד ברק ומשה (בוגי) יעלון, פרנסו את האש שהבעירה את הציבור והתקשורת בנושא הצוללות, כולל דחיקת מנדלבליט לפינת הפחדן או הנסחט לכאורה. אני לא מכיר את מנדלבליט, אך הרמיזה "סחיטה" היא שגרמה לי אי־נוחות. החלטתי, ביני לביני, שאין מצב שהוא נסחט. ואם אין מצב שמנדלבליט נסחט, אזי יש מצב שהוא צודק בהחלטתו, ושאין לו מספיק חומרים מרשיעים כדי לדרוש הקמת ועדת חקירה.
"בהתבסס על לשון החוק ועל ההיסטוריה החקיקתית... ובהסתמך על ההלכה הפסוקה ועל דברי מלומדים… הקמת ועדת חקירה ממלכתית עניין הוא לממשלה לענות בו; לא לבית המשפט", פסקו השופטים. לגבי מנדלבליט נכתב כי "הכלל בדבר אי־ההתערבות נכון ביתר שאת ביחס להקמת ועדת חקירה ממלכתית או ממשלתית – ולא בכדי לא עלה בידי העותרים להצביע על תקדים להתערבות כזו. אומנם, כפי שציין היועץ המשפטי עצמו, נותרו שאלות עובדתיות פתוחות, אך בהתחשב בכך שקל היועץ את מלוא העניין בצורה עניינית".
יש הוכחות או אין הוכחות - קמפיין הצוללות שהתנהל לפני הבחירות סיפק את הסחורה, ויחד עם המחאה הקולקטיבית פגע באמינות נתניהו. לא בקרב הקהל השבוי שלו אלא בימין המתפכח, שחיסל את ממשלת הבלוק ובלם את המאמץ לכרסום משמעותי בדמוקרטיה, שהחלה מקרטעת על פי תהום. הבעיה: הגשת העתירות הייתה סוג של הסתערות פזיזה שסיכנה את קמפיין המחאה עצמו. אם פסיקת בג"ץ הייתה מתפרסמת לפני הבחירות, נתניהו היה יוצא בתופים ובשופרות על תקן דרייפוס, ולך דע, הרי הבחירות האלה הסתיימו על הקשקש.
לא היססתי לכתוב זאת בזמן אמת לאחר שנחשפתי, חלקית, לתצהירים של מגישי העתירות שהעלו האשמות חמורות. כולן נכונות ציבורית, ודאי ערכית, אלא שלא היה בהן בשר חוקי שניתן ללעוס אותו יחד עם נתניהו.
"המספנה" של צוללות המחאה ששייטו בכל הארץ ממוקמת כ־150 מטר מביתי. לעניות דעתי יש לי בעסק הזה אלפית האחוז, כך שהרשיתי לעצמי לבקש מפעילי הדגלים השחורים להנמיך את רעשי קמפיין הצוללות ולהגביר את הווליום בעסקת ספינות הגז. הסיכוי להרשעות הצטייר גבוה למדי.
יש כמה חורים שחורים במעורבותם הלכאורית של אנשי נתניהו, ראש המל"ל אז יוסי כהן והעו"ד האישי והמשפחתי דוד שמרון בראשם. שופטי בג"ץ הניחו אותם לפתח הוועדה הנוכחית ששר הביטחון בני גנץ אמור למנות, כשציינו: "התמונה הלכאורית המצטיירת בפרשת כלי השיט היא שצה"ל ומשרד הביטחון נדחקו הצדה, ואת מקומם תפס המל"ל, שפעל לכאורה על פי הנחיות ישירות של ראש הממשלה, או שמא תוך מעורבות של גורמים אחרים המעורבים בתיק 3000 (פרשת העמלות)".
לא ברור מדוע בג"ץ לא קורא בשמם של אותם "גורמים אחרים המעורבים בתיק 3000". מיקי גנור עצמו העיד, כשעוד נחשב לעד מדינה, על הסכם בינו ובין שמרון. שמרון מכחיש ומסתתר תחת חסיון עו"ד־לקוח (גם עם גנור וגם עם נתניהו). בין ה"מעורבים" גם יוסי כהן – אז ראש המל"ל, סגנו אבריאל בר יוסף, שר האנרגיה יובל שטייניץ, שמשרדו אחראי בלעדית על מיקום הצבת אסדת הגז, וראשון לפני כולם ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו.
גרסת יעלון
כדי להגן על פרויקט הגז דרש חיל הים ארבע ספינות נוספות ואף קיבל את אישור משרד הביטחון. מדובר היה בדרישה דחופה, כיוון שהגז היה בדרכו ממעבה האדמה לאסדה שאמורה לעבד אותו. במכרז שפורסם התמודדו גנור וטיסנקרופ מול מפקד חיל הים לשעבר אליעזר (צ'ייני) מרום, חזי בצלאל ורמי אונגר, שייצגו מספנות קוריאניות.
כמעט במקביל פונה עו"ד שמרון ליועץ המשפטי של משרד הביטחון, אחז בן ארי, ודורש ממנו לבטל את המכרז ולהשאיר את טיסנקרופ כמתמודדת היחידה. מנכ"ל משרד הביטחון דאז, דן הראל, הצהיר כי ראש המל"ל כהן וסגנו בר יוסף לחצו עליו לבטל את המכרז ולהשאיר בתמונה רק את טיסנקרופ. שר הביטחון דאז יעלון טוען כי שמרון ויוסי כהן פעלו מטעמו של ראש הממשלה.
נתניהו עצמו, על פי יעלון, "לוחץ ושואל אותי למה אתה הולך למכרז? ואני מודיע לו חד וחלק אני לא מבטל את הוצאת המכרז עד שתהיה הצעה גרמנית אמיתית וטובה לישראל. והוא חוזר ושואל אותי 'למה אתה הולך למכרז?', ואני חוזר ואומר לו שזאת החלטת קבינט. הוא לא עונה, אני מנפנף אותו ואז מתחיל הלחץ הסביבתי. יוסי כהן ושמרון על בן ארי, ובר יוסף על הממונה על הרכש במשרד הביטחון, יוסי צוקר".
בחזרה למכרז. המספנות הקוריאניות הציעו ארבע ספינות בנפח של 1,200 טונות; טיסנקרופ הציעה ספינות של 2,000 טונות - גדולות יותר ויקרות יותר. בחיל הים רצו את הגדולות והסבירו שכך יוכלו לתת מענה טוב יותר למקרה שבו האסדה תמוקם במרחק של 120 ק"מ מהחוף. אלא שוועדת התכנון, שהייתה נתונה לשליטת משרד האנרגיה של השר יובל שטייניץ, שקלה (על פי ועדת צמח) למקם את האסדה במרחק של 10 ק"מ בלבד מהחוף.
הדבר, ככל הנראה, עמד לטרוף את הקלפים ואת התוכניות של גנור, שמרון, בר יוסף, כהן ונתניהו – והם ניסו לשמר את האופציה של רכש ספינות גדולות עד שייחתם חוזה הרכש עם טיסנקרופ לפחות כתירוץ המבצעי והמקצועי. וכך הוחלט על תרגיל הסחה או הרדמה, שלפיו ייחתם במהרה הסכם עם החברה הגרמנית – בלי לסכם סכומים – ובלי לחשוף שוועדת צמח שוקלת לקרב את האסדה לקו החוף, מה שכאמור מייתר את השימוש בספינות גדולות.
מי שאישר את רכש ספינות ה־2,000 טונות מטיסנקרופ היה שר הביטחון דאז יעלון, שלא ידע בזמן אמת מאומה על תרגיל ההסחה והחלופות האפשריות למיקום האסדה. "קיבלתי דרישה לארבע ספינות של 2,000 טון נפח על פי מתווה הבאר הרחוקה, ואישרתי אותה", אומר בוגי ל"מעריב", "אם יש הנחה משמעותית, כך אמרו לי, ויש כלים טובים, אז מבחינתי זו עסקה מצוינת".
בשלב זה הגיעו הדיונים על מחיר הספינות מול טיסנקרופ למבוי סתום, ולדברי יעלון "הגרמנים נעלמו". מאחורי הקלעים התברר שלא ממש נעלמו; יותר נכון המתינו בסבלנות לחידוש המו"מ כשהם יודעים ששעון ההגנה על ביטחון האסדה מתקתק, הגז מתחיל לזרום, והאופציה של 120 ק"מ שמצדיקה את רכש הספינות הכבדות היא עדיין היחידה שעל השולחן.
"כשלא הגיעה הצעה גרמנית", נזכר יעלון, "אני אומר לאנשים שלי 'הולכים למכרז'. ופתאום הגרמנים חזרו, פלוס הנחה נדיבה והחוזה נחתם ב־2014".
ואז, כאשר כולם הרימו כוסית לחיי הספינות שבדרך, התגלה כי משרד האנרגיה עומד על העברת האסדה למרחק של כ־10 ק"מ בקרבת החוף. שאול מרידור, אז מנכ"ל משרד האנרגיה, טען כי "ענף עלום" בחיל הים הוא שנתן את חוות הדעת שמאפשרת מבחינה ביטחונית להציב את האסדה ליד החוף. מרידור לא זוכר כיום באיזה "ענף עלום" מדובר (פרוטוקול ועדת צמח זוכר).
יעלון: "אחרי שאני מסיים את תפקידי הסתבר לי שהאסדה הועברה מפתח הפיר ב־120 ק"מ ל־10 ק"מ מהחוף. אני בודק עם האנשים שלי, ואכן האסדה הועברה. פניתי למבקר המדינה לבדוק מה קרה. יוסף שפירא לא בדק, מזמז את זה, ואחר כך באו הבחירות והעסק התפוגג. הלכתי למשטרה ב־2016 והעדתי על כל הפרשה".
השאלות הבוערות
שופטי בג"ץ סימנו לפני כחודש את האקדח המעשן. "מדוע", תהו השופטים, "הופעלו לכאורה וכנטען לחצים כה כבדים לביטול המכרז הבינלאומי עוד לפני שטיסנקרופ התחייבה להוזיל משמעותית את מחירן ועוד לפני שטיסנקרופ הבהירה מה הדגם המוצע והמפרט הטכני של הספינות?".
זוהי שאלת קצה החוט שוועדת גנץ החדשה אמורה לגלגל קדימה כדי למשוך את שאר השאלות. בין השאר היא חייבת לשאול את נתניהו אם ידע על התערבותו של יוסי כהן בניסיון לאכוף על משרד הביטחון את טיסנקרופ. על פי השופטים, "לא יעלה על הדעת כי המל"ל יחליט על רכישת טייסת של F35 בלי להתייעץ עם חיל האוויר, הרמטכ"ל ומערכת הביטחון… התמונה הלכאורית המצטיירת היא קשה במיוחד, והפרשה מעלה שאלות בסיסיות על סמכויות המל"ל מול משרד הביטחון וצה"ל".
זהו בדיוק המקום להמשיך ולשאול את השאלות שבג"ץ רמז עליהן וועדת החקירה אמורה לקבל עליהן מענה: מי וכיצד הפעיל את המל"ל כדי לדחוף את הפלת המכרז הבינלאומי? האם גנור ידע בזמן אמת מה קורה במל"ל, במשרד הביטחון ובמשרד האנרגיה? כיצד ידעה טיסנקרופ להיעלם (לגרסת יעלון) ולחזור עם הצעה משופרת כאשר התבשלה החלטת ועדת התכנון לקבוע את מתווה האסדה קרוב לחוף? האם הגרמנים ידעו בזמן אמת מה קורה במערכת הישראלית?
זאת ועוד: האם חיל הים, שרצה את הספינות הגדולות, ידע שטענת ה־120 ק"מ היא תרגיל הסחה? מיהו "הגורם העלום" בחיל הים שהגיע לישיבת ועדת התכנון ותמך בהקמת האסדה במרחק 10 ק"מ? האם הוא ידע שהחוזה עם טיסנקרופ מובטח ולכן הצטרף להסכמת הרוב? וגם: מדוע שר הביטחון יעלון הודר מכל התהליך? ומדוע גנור חזר בו מהסכמה להיות עד מדינה?
מבולבלים? רק ועדת חקירה עשויה לרצף את סיפור הספינות בעדויות הרלוונטיות. הדרך עוברת בפרקליטות, וזו חייבת להציע לגנור דיל משופר יותר. את המכה האישית שלו הוא כבר חטף.