ישראלים רבים שאינם עוקבים אחרי המתרחש מעבר לסביבה המיידית שלנו הופתעו ואף הזדעזעו מהנטישה האמריקאית את אפגניסטן והפקרתה לארגון הטרור האיסלאמי הטליבאן.
המראות של אפגנים ליברלים בחרדה קיומית וכמויות הפליטים שנוהרים מחוץ לאפגניסטן אכן קורעים את הלב. אולם אין סיבה להיות מופתעים וגם לא להאשים את ממשל ביידן בנטישה (למרות שנראה שאכן היה כשל מודיעיני בחיזוי ההשלכות המיידיות). יש בהחלט לבוא בטענות לאלו שחשבו שניתן יהיה לשנות את עירק ואפגניסטן ולכפות עליהן ערכים מערביים בכוח הזרוע.
במשך השנים מאז התקפות ה-11 בספטמבר 2001 על מגדלי התאומים, והפנטגון והפלישה האמריקאית לעירק ולאפגניסטן התברר הפיאסקו לציבור האמריקאי. ארה"ב איבדה את מיטב בניה והשקיעה משאבים בסכומים אסטרונומיים, אבל לא יכלה להשיג שינוי בר קיימא אורגני. הציבור האמריקאי הבין את מופרכות החזון האוטופי של הנאו שמרנים, לפיו אפשר לכפות ערכים אמריקאים בכוח על מדינות בצד השני של הגלובוס. בדיעבד התברר שארה"ב במו ידיה חיזקה את משטר האייאתולות באיראן על ידי כך שחיסלה את שני האוייבים שלו משני צדדיו הגאוגרפיים – משטר הבעת' הסוני בעירק והטליבאן הסוני באפגניסטאן.
ביידן הבין זאת מוקדם מאחרים ואף חלק על הנשיא אובמה כשהיה סגנו, כשאובמה עשה הפרדה בין מלחמה מיותרת בעירק לבין זו המוצדקת לדעתו באפגניסטן. ביידן גם הכריז על כוונתו לצאת מאפגניסטן ולסיים את המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ארה"ב עוד במערכת הבחירות, בהתאם לקונצנזוס בדעת הקהל האמריקאי. השיעור מוויטנאם ומעירק סוף סוף הופנם וממשל ביידן עשה את מה שהיה צריך לעשות מזמן ומה שגם ממשל טראמפ רצה לבצע אבל הותיר את המלאכה לביידן.
התפיסה שאפשר לעצב את העולם על ידי כוח צבאי, שהיא לקח מניצחון בנות הברית במלחמת העולם השנייה, הוכחה מאז פעם אחר פעם כבלתי אפשרית בעידן המודרני. העולם השתנה ותמונות הניצחון על צבאות אוייב פינו את מקומם לעולם של איומים אסימטריים של ארגונים ובודדים שמפעילים טרור וגרילה, שלא ניתן להתגבר עליהם ללא מחוייבות ארוכת טווח לשאת בכמות אדירה של אבידות ושל השקעה כספית.
חשוב לזכור שכשאתה נלחם עם ארגון טרור אתה משול למי שבוחר להיאבק בחזיר ואז שני הצדדים מתלכלכים בבוץ, אבל החזיר נהנה מזה. כך גם לגבי ארגונים כמו הטליבאן, חמאס, חיזבאללה, אל קאעידה ודאע"ש. הם יכולים לאבד כמויות אדירות של לוחמים ואזרחים ולחיות בעוני ועדיין להכריז על נצחון.
יתר על כן, דרכי הפעולה העומדות לרשות מדינה דמוקרטית אינם דומים למה שיכולה לעשות בסוריה מדינה כמו רוסיה. אלו דברים שהדמוקרטיה האמריקאית לא יכולה לעשות מבחינת ערכיה ודעת הקהל שלה.
התגובה האמריקאית לאחר פיגועי ה 11 בספטמבר 2001 היתה מוצדקת ופופולרית גם לאחר שנים, אם היתה מסתפקת בפגיעה משמעותית בתוקפים מאל קאעידה ובשולחיהם. בסופו של דבר, בן לאדן חוסל בהחלטת הנשיא אובמה בפקיסטן, וזאת שנים רבות לאחר הפלישה האמריקאית בהחלטת ממשל בוש, שהובילה את צבא ארה"ב לבוץ הטובעני של אפגניסטן.
יש הבדל בין כשלון יומרת השינוי בין עירק לאפגניסטן. באפגניסטן היה ניסיון לפעולה רב לאומית וגם לפעולה של כל מרכיבי הממשל ולא רק של הצבא, אבל עדיין מדובר בכשלון ויש לקוות שלמרות היציאה מאפגניסטן תוכל ארה"ב לסייע לפליטים ולאפגנים שקשרו את גורלם עם ארה"ב.
הלקח החשוב מהסאגה האפגנית ומקודמותיה היא שיש להבין את מגבלות הכוח הצבאי והניסיון "לעשות סדר" במדינות אחרות. לקח שגם אנחנו בישראל צריכים להפנימו אחרי שנאלצנו לעזוב את לבנון וגם את עזה אחרי שנים ארוכות ומיותרות של שהות שם. למרבה הפליאה, עדיין יש בינינו כאלה הקוראים לצה"ל לחזור לשם "לעשות סדר" כאילו שיש אפשרות ריאלית כזאת וכאילו לא נלמד הלקח המר שהעלות בחיי אדם ובמשאבים אינה עומדת בשום יחס לתועלת.
חשוב לי להבהיר שאינני פציפיסט. אני מאמין שללא צבא אמריקאי חזק העולם היה פחות טוב. גם ישראל היתה בטוחה הרבה פחות ללא עוצמתו של צה"ל והגיבוי הביטחוני האמריקאי וגם הסיכויים להשיג שלום היו פוחתים. ארה"ב השיגה מעמד עולמי לא רק בשל העובדה שיש לה את הצבא החזק בעולם, אלא גם בשל תכנית מרשל והבריתות שיצרה באירופה, באסיה וגם במזרח התיכון. ארה"ב הקימה מערכת של ארגונים בינלאומיים והשפיעה גם בעוצמה הרכה של הדולאר, סיליקון וואלי והוליווד. עלינו לקרוא לארה"ב לחזק את הבריתות בעיקר באזור שלנו, שבו המדינות הפרו מערביות משוועות להובלה אמריקאית ביצירת חזית מול האסלמיסטים ומשטר האייאטולות באירן ושאיתן ניתן יהיה להוביל גישה אזורית לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים.
לצבא יש תפקיד הגנתי (זוכרים – צבא הגנה לישראל) והרתעתי ויש מקרים בהם השימוש בכוח מוצדק. אולם חשוב להבין שכדי להצליח ולהשיג את היעדים ארוכי הטווח שלנו, לא ניתן להסתמך על כוח צבאי בלבד אלא עלינו לחזק את השריר שניוונו במשך שנים, שהוא שריר הדיפלומטיה והעוצמה הרכה.
נדב תמיר חבר הועד המנהל של מתווים, מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.