יש הגדרה אחת, מתאימה והולמת את הגל, סליחה את הצונמי התקשורתי של ביקורת, התקפות וגינויים להחלטת הנשיא ג'ו ביידן לסגת מאפגניסטן ולנבואות השחורות על תוצאות ההחלטה. ההגדרה היא – פסיכוזה. לפי מילון אבן שושן: "מצב רוח שלילי התוקף אנשים רבים בתקופה מסויימת".
זה בדיוק מצב הרוח שבא לידי ביטוי חריג, מוגזם, פרוע ברוב הגדול של הדיווחים, הפרשנויות והערכות שהתפרסמו עד כה באמצעי התקשורת כתגובות להחלטת הנסיגה ובמיוחד להשלכות הצפויות ממנה במעמדה של ארה"ב בעולם, השפעתה ומידת האימון כלפיה.
הכי קומפלקסית היא הקביעה, הערכה שתוצאת הנסיגה היא שהנשיא ג'ו ביידן איבד את האמון של ארצות וראשיהן הידידותיים. שטויות. החלטת הנסיגה היא מהלך שייחשב וייזכר בקהילה הבינלאומית כצעד, מעשה מדיני שתרם יותר מכל יוזמה ומהלך אחר שנקט הנשיא ביידן בחודשי כהונתו הקצרים לשיקום, חידוש, חיזוק האמון בבית הלבן ובארה"ב.
בהחלטתו להסתלק מהמדינה המקוללת הנשיא ג'ו ביידן עצר, בלם ומנע את המשך תהליך ההידרדרות במידת האמון בארה"ב, השתלשלות שמלווה וצמודה לארבעה הנשיאים האמריקאים האחרונים וצברה תאוצה ושיאי השפלה בארבע שנות שהותו בבית הלבן של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ.
ג'ו ביידן היה זה שבכל תפקיד שמילא בתקופתם של הנשיאים לשעבר, כולל בתפקידו כסגן נשיא של ברק אובמה, הוא גינה, ערער, פסל, תקף מעורבות צבאית אמריקאית במדינות זרות. עכשיו יישם, ביצע והגשים למעשה את המדיניות, הפילוסופיה שלו נגד מעורבות ונוכחות של כוח משלוח אמריקאי במדינות זרות.
התוצאה, המסקנה, התולדה של החלטת הנסיגה שלו הן שהאיש הוא רציני, הוא אמין, אפשר לסמוך עליו כשמגיע רגע הדורש הכרעה בנושא שנוי במחלוקת, במצב מעורער ובמציאות לא בריאה צבאית וכלכלית לארה"ב.
הדיווחים המצולמים והמחזות המוקרנים בערוצי הטלוויזיה בארה"ב ובעולם על מצוקתם וסבלם של תושבי אפגניסטן נוגעים ללב. אבל הנסיגה מאפגניסטן איננה כישלון אמריקאי. בוודאי שלא כישלון של הנשיא ג'ו ביידן. זהו כישלון אפגניסטי. כישלון של עם ואומה שאינם מסוגלים לעשות משהו לשיפור חייהם, שאינם מסוגלים להתקומם ולהיאבק נגד ממשלים ושליטים עריצים, מושחתים ומדכאים.
זהו כישלון, חולשה ורפיון של עמים שקורים קבל עולם ומלואו כבר שנים, בסוריה, בלבנון, בלוב, בתימן, באיראן, בצפון קוריאה, בקובה, בוונצואלה. מלכתחילה, המעורבות האמריקאית במדינה המקוללת הזאת, אפגניסטן, יצרה מצב של no win situation, של היעדר סיכוי לניצחון. אבל חולה סרטן שקיבל תרופות, טיפול וסיוע רפואיים שאודות להם ובזכותם החזיק מעמד 20 שנה, רשאי ומותר לו להודות למי שעזרו לו והעניקו לו כמה שנים של חיים.
נוכחות הצבא האמריקאי העניקה לאפגניסטן שנים של יציבות פנימית ואפילו הישגים בכמה תחומים. לפני 20 שנה מספר הילדות שלמדו בבתי ספר היה אפסי. היום לפי דיווחים רבבות של ילדות לומדות בבתי ספר ומיליוני נשים סיימו לימודיהן. אבל השלטון נשאר מושחת. לאמריקאים לא היה מלכתחילה סיכוי סביר לעקור את השחיתות, לסלק פוליטיקאים מקומיים מושחתים, לגדל, לטפח ולהחדיר לזירה הפנימית דור צעיר, חדש ואיכותי של פוליטיקאים.
ההשוואה שנוקטים פרשנים בין הנסיגה המתוקשרת מאפגניסטן לנסיגה המבישה של הכוח האמריקאי מווייטנאם היא שגויה ומטעה. הצילומים אולי דומים, אבל ההבדל הוא עצום. "זאת שטות להשוות בין שתי הנסיגות", טען פרשן בערוץ ציבורי בניו יורק. "בווייטנאם היה צבא דרום קוריאני מאומן, מצוייד שמוכן היה ומסוגל היה להמשיך להילחם נגד צפון וייטנאם. אמריקה נבהלה אז ואיבדה את העשתונות, הסתלקה מהמערכה וזנחה בעלת ברית כמו שהייתה דרום וייטנאם".
הפרשן המוערך מיכאל קופלוב (michael koplow) הזכיר בטור שפרסם על ההתפתחויות באפגניסטן לשם השוואה את תרומת ארה"ב ואת התוצאות החשובות, החיוניות והיעילות למציאות פוליטית פנימית יציבה שנוכחות צבאית אמריקאית יצרה והעניקה לארצות מערביות. "ארה"ב נמצאת ונוכחת בגרמניה וביפן כבר 70 שנים ובחצי האי דרום קוריאה 60 שנה. הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן עוררה שאלות בנוגע לחוסר הסבלנות וקוצר הרוח האמריקאית ואם להיות כנים גם שאלות בנוגע ליכולות וכשורים. אבל נסיגה ממקום אחד אין פירושה נסיגה מכל מקום".