"Malice at the palace -הסיפור שלא סופר: קטטת פייסרס פיסטונס", נטפליקס
תיארו את סיפור הקטטה בשנת 2004 בין שחקני הכדורסל של אינדיאנה לדטרויט כ"מחריד ומזעזע". איזה הבל. מנפחים סיפור של קטטה יוצאת דופן, מערבבים בפנים תרבות אמריקאית תקשורתית קלוקלת, ויוצא ארמגדון. אגב, הסרט מצוין.
מישהו כתב השבוע שהסרט מתעד את סיפור הקטטה “המחריד והמזעזע" - לא פחות - ומתאר “כתם שחור" בתולדות ה־NBA, ליגת הכדורסל האמריקאית. ועל זאת מוטב לומר פחחח. ושוב פחחח. מי שיצפה בסרט יראה קטטה בין שחקנים, שמתפתחת באופן בלתי רגיל לשחקנים שקופצים ליציע במטרה לסגור חשבון עם אוהדים שהשליכו עליהם כוסות בירה וכיסא אחד, וזהו. מומלץ לצופה שראה את הסרט ומרגיש בעקבותיו חרדה וזעזוע, שיכין לעצמו כוס גוגל מוגל ויצפה מעתה והלאה רק בתוכניות בישול.
הנה בקיצור מה שקרה: השנה הייתה 2004, על הפרקט התמודדו שתי קבוצות קשוחות - אינדיאנה פייסרס מול דטרויט פיסטונס. עונה אחת קודם לכן ניצחה דטרויט את אינדיאנה בגמר האזורי והדיחה אותה מהמאבק על האליפות. בעונה זו האמינה אינדיאנה כי היא טובה יותר ויכולה לנקום. שניות לסיום המשחק הובילה אינדיאנה (במגרשה של דטרויט) ב־15 הפרש. הניצחון היה בכיסה. ואז ביצע שחקנה עבירה קשה ומכוערת על שחקן דטרויט בן וואלס. על המגרש פרצה קטטת דחיפות, לא יוצאת דופן מדי, אחת ממאות שמתרחשות מדי עונה בכל האולמות. הקטטה כבר החלה לדעוך, עד שרון ארטסט, שחקן אינדיאנה, נשכב בהתגרות על שולחן המזכירות, כאילו הוא על חוף הים וזעמם של אנשי דטרויט לא נוגע לו. אוהדי דטרויט התפוצצו מזעם, וכוס בירה אחת עשתה את דרכה באוויר מהיציע לכיוונו של ארטסט. ארטסט איבד בשנייה את קור רוחו וזינק ליציע להכות את האוהד. אחריו זינקו שחקנים נוספים, והקטטות ביציע ועל הפרקט התרחבו. כמה אגרופים פגשו כמה פרצופים, עד שהשמחה דעכה.
בימים ובשבועות שלאחר מכן התרחש פסטיבל דוחה במיטבו. העבירות שביצעו השחקנים אכן היו חמורות, אבל התקשורת האמריקאית נגועת הצדקנות ניפחה את הדרמה לממדי ענק. עיתונאים, פרשנים, חברי פאנלים למיניהם, רודפי פרסומת למיניהם, התייצבו באולפני הטלוויזיה כדי לגלגל עיניים לשמיים וליילל שחייבים לעשות משהו אחת ולתמיד עם הנערים מרוויחי המיליונים הללו שחושבים שהכל מותר להם. ניקוי אורוות, דרשו הדורשים, עשיית סדר אחת ולתמיד.
המהומה התנפחה לממדי ענק, ומנהלת הליגה נאלצה להגיב בחריפות. הקומישנר של הליגה באותו זמן, דיוויד סטרן, הטיל על השחקנים שהשתתפו במהומה עונשים חסרי תקדים - הרחקה מעשרות משחקים - והצליח להרגיע את הרוחות.
הסרט "Malice at the palace" תיאר את הקטטה ומראיין את משתתפיה - השחקנים ג'רמיין אוניל, סטיבן ג'קסון ורון ארטסט. אצל כולם נשארה הקטטה ההיא נטועה בלב. היא שינתה קריירות, פגעה בחברויות, עדיין מעוררת זעם אצל חלקם וגם עלתה להם הון עתק בקנסות. דווקא ארטסט, הכוח המניע והמוביל בה, מעורר סימפתיה בקשיים המנטליים שנלחם בהם עוד שנים לפני שהסתבך בזו - הוא הסתבך בהרבה אחרות לפניה. אבל הטענה שהקטטה הייתה “מחרידה ומזעזעת" ו"כתם שחור" היא ניפוח יותר מסתם מופרז של אירוע קשה יוצא דופן. כמה מאיתנו מזועזעים ונחרדים מהקפיצה של ארל וויליאמס ליציע במדריד בשנת 1983? כמה כתמים שחורים נצרבים בלבנו לנצח כששחקני כדורגל חוטפים כוסות ויריקות ליד דגל הקרן? פיגוע לא היה שם בדטרויט. קצת פרופורציות, בבקשה.
לראות או לוותר: לראות. מפגש יוצא דופן עם שחקנים שהשתתפו באירוע יוצא דופן. לא חייבים לקחת ואליום לדרך.