1. נא להכיר, לקראת שנת הלימודים - אם תיפתח במועדה - מס ושמו "תשלומי הורים". בלי להרגיש, משנה לשנה, כבר עשרות שנים, התשלומים האלה מתנפחים, ובפועל הופכים למנוע של פערים חברתיים בחינוך שמתבטאים מאוחר יותר בפערי תעסוקה ושכר. וזה הסיפור, מהנתונים מאירי העיניים של מרכז המחקר של הכנסת: במערכת החינוך נהוגים כמה סוגים של תשלומי הורים וכמה סוגי פיקוח. הם נחלקים לתשלומים התלויים באישור ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת כמו תשלומי חובה ורשות ותשלומים בעבור הזנה ולתשלומים שאינם תלויים באישור הוועדה. בעוד בסוג הראשון יש גידול אטי עם השנים, והתשלומים הכוללים מסתכמים בו בכ־1.5 מיליארד שקל בשנה, הסוג השני של התשלומים המריא בעשור האחרון לכ־3 מיליארד שקל בשנת 2019 וחצה את הסכום הזה בשנת 2020.
מהו הסוג הראשון? תשלומי חובה ורשות שנגבים מתוקף חוק לימוד וחובה ותלויים באישור ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. תשלומים אלה נגבים בכמה סעיפים, ובכלל זה בעבור ביטוח תאונות אישיות, סל תרבות, מסיבות סיום, השאלת ספרי לימוד, ארגון הורים ארצי וטיולים. כן תשלומים בעבור הזנה נגבים מתוקף חוק ארוחה יומית לתלמיד, ותלויים גם הם באישור ועדת החינוך של הכנסת. אלו, כאמור, מסתכמים ב־1.5 מיליארד שקל.
איפה הבעיה? בתשלומים עבור תל"ן - תוכנית לימודים נוספת. אלו התוכניות של תגבור והעשרה מחוץ לתוכנית הלימודים הרגילה בבית הספר שלא ביוזמה או במימון של משרד החינוך. התשלומים נגבים מתוקף חוק חינוך ממלכתי, וכאמור, אינם תלויים באישור ועדת החינוך של הכנסת. אלו התשלומים שמתנפחים ומתנפחים ומגיעים כאמור ליותר מ־3 מיליארד שקל, על פי הערכות.
2. משרד החינוך מפרסם מדי שנה את התשלומים המרביים המותרים לגבייה בשנת הלימודים, ואלו הם הסכומים בכלל הסעיפים (נתוני השנה הקודמת, שלא השתנו מהותית): כ־1,000 שקל בשנה לתלמיד בחינוך הקדם־יסודי, 1,700־2,500 שקל בשנה לתלמיד בחינוך היסודי (כיתות א'־ו') ו־2,550־3,000 שקל בשנה לתלמיד בחינוך העל־יסודי (כיתות ז'־י"ב). בתשלומים אלו לא נכללים הזנה ותשלום עבור רכישת אמצעי קצה טכנולוגיים. מוסד החינוך הוא גם זה שיגבה את הכסף בכל סעיף וסעיף. אלא שברבות השנים התפתח מין ג'ונגל - הגבייה בפועל עלתה על הגבייה המותרת לפי הנחיות משרד החינוך.
מה עושים? עוד טלאי, שהופך את המצב לגרוע יותר. ההנחיות של משרד החינוך מ־2014 אפשרו לחלק מבתי הספר לגבות תשלומי הורים "מוגברים", המאפשרים לבתי ספר מסוימים גבייה נוספת של תשלומי הורים. וראו זה פלא - המשרד אפשר תשלומים "מוגברים" בסכום של 1,900 שקל עד 4,000 שקל(!) בשנה מלבד לתשלומים שמותר לגבות בכלל בתי הספר, על פי השכבה שבה התלמיד לומד. כך, תשלומים אלו בצירוף התשלומים שמותר לגבות בכל בתי הספר מסתכמים ב־3,600 שקל עד 7,000 שקל בשנה. מדובר בסכומים לא מבוטלים, בייחוד למעמד הביניים, קל וחומר לשכבות חלשות שלא מסוגלות לעמוד בתשלומים ה"מוגברים", ולכן נוצר פער השכלתי מובהק.
כצפוי, כל הסוגיה הזו של תשלומי הורים הגיעה לפתחו של בג"ץ, שדחה את העתירה בשנת 2019. עם זאת, שופט העליון יצחק עמית מתח ביקורת על האופן שבו מעוגנת גביית התשלומים שאינה תלויה באישור ועדת החינוך של הכנסת: "יש בעיניי ממש בטענת העותרים כי המקום להסדרת נושא תשלומי ההורים איננו בקובץ אקלקטי של חוזרי מנכ"ל ונהלים, שנכתבו טלאים־טלאים באופן אקראי ו'מטולא', וייתכן כי הגיעה העת לעגן את הדברים בחקיקה ראשית, שתעבור תחת עינה הבוחנת של הכנסת, ולהותיר לחקיקת המשנה ולחוזרי המנכ"ל את ההיבטים האופרטיביים כגון שיעור הסכומים המותרים, דרכי גבייתם וכיוצא בזה...". ביקורת של העליון זה יפה, אבל למרבה הצער, המהלך ריק מתוכן.
לאורך השנים המליצו כמה ועדות ציבוריות לבטל את תשלומי ההורים ולקבוע מנגנונים חלופיים לסבסוד השירותים, אך המלצות אלו, כרגיל, לא יושמו מעולם.
כבר בשנת 1992(!) המליצה ועדת לנגרמן לבטל את תשלומי ההורים והציעה שלוש אפשרויות למימון שירותי החינוך. תוספת לארנונה, גביית היטל חינוך (ע"י הרשות המקומית או משרד האוצר) ותוספת לתשלומי הביטוח הלאומי. בשנת 2004 המליצה ועדת רוזנברג ליישם את המלצות ועדת לנגרמן ולגבות את תשלומי ההורים באמצעות תוספת של 0.1% לדמי הביטוח הלאומי, בהדרגה ולפי קריטריונים חברתיים־כלכליים. בשנת 2010 המליצה ועדת שושני להגדיל את השתתפות המדינה במימון תשלומי ההורים לשם יצירת מנגנון פרוגרסיבי שיסבסד את תשלומי ההורים למשקי בית מעוטי יכולת. בשנת 2011 המליצה ועדת טרכטנברג, שקמה על רקע המחאה החברתית באותה שנה, ליישם את המלצות ועדת שושני. ההמלצה הזו הגיעה אף להחלטת ממשלה שלא יושמה. בקיצור, קרוב ל־30 שנה מאז הוקמה הוועדה הראשונה שהמליצה לשנות את סוגיית תשלומי ההורים ודבר לא נעשה, אולם הבעיה ממשיכה להתנפח מדי שנה. למה זה קורה? כי כך מתנהלים הדברים, בגרירת רגליים, באי־משילות בכל עניין ודבר, בוועדות עם רעיונות מצוינים, שבסופו של דבר נזרקים לפח.
באחד משלל הדיונים בוועדת החינוך של הכנסת במסגרת אישור תשלומי ההורים לשנת הלימודים, אישרה הוועדה מתווה שהציג אז מנכ"ל משרד החינוך ובו נכתב כי מוסכם על הצדדים שיש להסדיר את תשלומי ההורים, להפחית אותם ולפקח עליהם ביתר יעילות. אלו שוב דברים יפים מאוד, אבל ריקים מתוכן. גם השנה אישרה ועדת החינוך את תשלומי ההורים, כמדי שנה, ועולם כמנהגו נוהג.
3. שלא תבינו לא נכון: אני בעד שוק חופשי, עד שזה מגיע לעיוותי שוק קיצוניים שמחייבים התערבות כלשהי. מערכת החינוך, ברובה, היא הרי לא מערכת פרטית וממילא היא לא נתונה ל"כללי שוק" - היא מערכת ציבורית. מה שקורה הוא שהמערכת הציבורית נותנת לגיטימציה לערבוב בין הציבורי לפרטי, וכך הורים בעלי אמצעים יכולים לשדרג את רמת החינוך של ילדיהם בצורה לא שוויונית.
יפים דבריו של ח"כ מיכאל ביטון, שאמר בעבר: "מדינת ישראל קבעה בחוק בשנת 1949: חינוך חינם ו־70 שנה היא משקרת לציבור ועושקת אותו... אנחנו, ממשלת ישראל, אומרים: חינוך חינם, ומאשרים פה (הכוונה לוועדת החינוך - א"צ) הוצאת אלפי שקלים... בואו נעצור את הכל ונבקש מן השר והמנכ"ל להציג לנו מתווה של חמש עד עשר שנים שבמהלכן יבוטלו תשלומי הורים בישראל".
לפי מרכז המידע והמחקר של הכנסת, בדוח שפורסם ביוני אשתקד נבחנה המדיניות בנושא תשלומי הורים בבתי ספר יסודיים בשש מדינות. נמצא כי בארבע מהמדינות - פולין, מדינת ברלין בגרמניה, אנגליה ופרובינציית אונטריו בקנדה - לא גובים תשלומי הורים עבור עזרי ההוראה והלימוד, ביטוח, הסעות וארוחות צהריים, ומנגד, בשתי מדינות - ויקטוריה וקליפורניה - נגבים תשלומים בסעיפים רבים. לצד זאת נמצא כי בארבע מדינות - ויקטוריה, אונטריו, אנגליה וקליפורניה - ההורים יכולים לשלם מרצונם עבור הארכת יום הלימודים. נוסף לכך, מנתונים שה־OECD מפרסם עולה כי שיעור ההוצאה של משקי הבית בישראל בכלל ההוצאה על מוסדות החינוך היסודיים נמוך מהממוצע ב־OECD והממוצע באיחוד האירופי (4% לעומת 7% ו־6% בהתאמה). מנגד, שיעור ההוצאה של משקי הבית בישראל על מוסדות החינוך העל־יסודיים (שזה לטעמי הנתון החשוב יותר) גבוה מהממוצע ב־OECD ומהממוצע באיחוד האירופי - 12% לעומת 9% ו־6% בהתאמה. אלו פערים גדולים מאוד, שהופכים קריטיים מאוד בגילים הללו ומתורגמים לפערי חינוך ולפערים חברתיים.
4. המועצה הלאומית לשלום הילד כתבה בשבוע שעבר במכתב מקדים ליו"ר ועדת החינוך ח"כ שרן השכל: "יש לבטל לחלוטין את תשלומי ההורים המשמשים כמעין מס חינוך רגרסיבי המוטל על ההורים בישראל. מנגנון תשלומי ההורים במתכונתו מביא לאי־שוויון ולהגדלת פערים בין תלמיד לתלמיד ובין בית ספר לבית ספר, הכל לפי היכולת הכלכלית של משפחת התלמיד. כמו כן, מאחר שהגבייה בפועל מוטלת על בתי הספר, הדבר מביא לחיכוכים בין צוותי החינוך לבין ההורים, המתנהלים פעמים רבות על גבם של התלמידים. כך, תשלומי ההורים סותרים באופן יסודי את עקרון השוויון, את הזכות הבסיסית לחינוך, את רוח חוק חינוך חינם, והם כר נרחב להשפלת תלמידים ולקיפוחם, תוך הגדלת הפערים במערכת החינוך".
אני מסכים בהחלט עם המועצה לשלום הילד. מה שנוצר פה הוא מין מס חינוך רגרסיבי שפוגע בשכבות החלשות וגם במעמד הביניים. לקחו מערכת חינוך ממלכתית, ומשרד החינוך בעצמו(!) הלביש עליה רובד פרטי שהולך וגדל מדי שנה, מגיע לסכומים עצומים ומאפשר את עידוד אי־השוויון בתוך המערכת. זה שונה לגמרי ממערכת הבריאות הממלכתית שמעניקה רובד ציבורי ושוויוני לכל המבוטחים (בנטרול כל הפרוטקציות שקיימות בכל תחום) ומאפשרת רובד פרטי לכל מי שמעוניין (ביטוחים משלימים). במערכת החינוך זה שונה - רובד פרטי בתוך המערכת, בסוג של כפייה (גם אם חברתית), ובאישור משרד החינוך. בקיצור: עוד דוגמה למס עתיק יומין שגדל עם השנים, אבל הוא סמוי מן העין.
5. הערות על שלושה עניינים שאני מלווה פה באינטנסיביות: הפנסיה התקציבית, מחירי הדיור והאבטלה. בנוגע למחטף שמתכננים בממשלה להכשיר תוספת של 1.5 מיליארד שקל בשנה לפנסיה התקציבית של גמלאי הצבא, עשרות מיליארדי שקלים לטווח הארוך, באמצעות מנגנון שנקרא "תוספות הרמטכ"ל". המחטף התעכב, אבל שר הביטחון בני גנץ לא יוותר, וכנראה יביא זאת לאישור הממשלה בקרוב. ובינתיים, לפי הפרסומים, רז נזרי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אסר בצדק על שרים שנהנים מפנסיה תקציבית להשתתף בהצבעה. מדובר במתן כהנא, בעמר בר־לב, באורנה ברביבאי, באלעזר שטרן ובנחמן שי, שכולם מקבלים,
כזכור, גם פנסיה תקציבית עד 60־70 אלף שקל וגם שכר של שר - בסביבות 50 אלף שקל ברוטו. משום מה, נזרי החליט להחריג את גנץ עצמו מכיוון שהוא השר שאמון על הנושא ובטיעון שהוא לא קיבל "תוספת רמטכ"ל" בשל הוותק שצבר בשירות. סליחה? איזה מין תירוץ מגוחך זה? לוקחים את הלוביסט הכי בולט של תוספות הרמטכ"ל, זה שחילק אותן בעצמן כרמטכ"ל, כחלק ממסורת פסולה ולא ממש חוקית, ומאפשרים לו להצביע בעד ההצעה עם עלות של עשרות מיליארדים? עוד לוליינות מבית היוצר של הגמישות המשפטית האינסופית.
ולבשורה המשמחת יותר, בנתוני האבטלה. אחרי מגמת העלייה הקלה בנתוני האבטלה בחודש הקודם חזרנו לירידה, וזו ממש בשורה טובה. במחצית השנייה של יולי ירדו שיעורי האבטלה ל־7.6% לעומת 9% במחצית הראשונה של יולי. בסך הכל עמדו ביולי שיעורי האבטלה על 8.4% לעומת 9% ביוני. זה עדיין רחוק מנתוני השפל של האבטלה טרום הקורונה, אבל לשם יהיה קשה לחזור בקרוב. חשוב לעקוב מדי חודש אחר מדדי האבטלה, אבל גם חשוב לראות את המגמה ארוכת הטווח, ובעיקר להביא בחשבון שהנתונים הסטטיסטיים מגיבים תמיד באיחוד למציאות בשטח. המשק יצא מהקורונה ועף קדימה, אבל ההגבלות החדשות ואפשרות הסגר שמרחף לא יתרמו בוודאי להמשך המגמה. את זה נראה בנתונים שיפורסמו על אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר במיוחד. כל שנותר לקוות הוא שהחיסונים יעשו את שלהם במהרה וזו תהיה האטה קצרת מועד.
הנדל"ן: פה אין שום בשורות משמחות (בעצם, תלוי למי) ועל פי דוח בנק ישראל על היציבות הפיננסית, המצב מבחינת הזוגות הצעירים רק הולך ונהיה גרוע. ראשית, בנק ישראל מודה שחלק מהגורמים לעליית המחירים היו הורדת מס הרכישה וגם צעדי ההגבלה שהוא נקט בעצמו - הפיקוח על הבנקים (הקלה במסלולי הפריים) אשר הפחיתו את עלות המשכנתה הממוצעת.
אלא שהעתיד, כאמור, כבר מגלם עליות מחירים: "כשבוחנים את קצב הבנייה ארוך הטווח, מתברר כי היצע הדירות אינו מצליח לעמוד בקצב העלייה של הביקוש, המביא בחשבון את גידול האוכלוסייה", כותבים בבנק ישראל. "ירידתו התעצמה במהלך משבר הקורונה, והוא הגיע לרמות נמוכות בראייה ארוכת טווח. ירידה בשיווקי הקרקעות לבנייה למגורים, שהחלה ב־2019 ונמשכה ב־2020, עלולה להוסיף ולפעול להפחתת ההיצע (ולעליית המחירים במקביל - א"צ). התפתחויות אלו מעידות כי לחצי הביקוש ימשיכו לעמוד במרכז ההתפתחות בשוק הדיור".
בנק ישראל מאוד לקוני, זהיר ו"יבשושי" בניסוחים שלו, אבל המסר שלו ברור: אל תופתעו אם תימשך עליית המחירים בשוק הדיור למגורים.