הבחריינים לא היו זקוקים לתמונות מכמירות הלב שהגיעו השבוע מקאבול כדי להסיק את המסקנות. העובדה שהם אישרו בשבוע שעבר לפרסם את תמונת תת־שר החוץ הבחרייני – עבדאללה בן אחמד אל־ח'ליפה, לוחץ במטה הכללי את ידו של אלוף טל קלמן – מי שאחראי בצה"ל על תכנון המלחמה נגד איראן, ממחישה את עומק הסקת המסקנות שלהם. במנאמה הבירה הבינו כבר לפני למעלה משנה עד כמה לא ניתן לסמוך על האמריקאים ומדינות המערב. גם שם קלטו עד כמה נדרשת להם משענת שונה לחלוטין - דווקא זו של המדינה הציונית, "אויבת הפלסטינים".
קו ישר עובר בין הטרגדיה באפגניסטן, המלווה בתחושת חמיצות של בגידה אמריקאית, לבין סלילת הציר שבין ישראל למדינות המפרץ ומדינות ערביות נוספות. קו ברור עוד יותר הוא קו המסקנות שלנו מאפגניסטן. שוב קיבלנו הוכחה לכך שאסור לקבל כל הצעה לוויתור מדיני או צבאי, בוודאי שלא ויתור טריטוריאלי. ועוד יותר מכך, הוכחה שאין להרהר בהבטחות וערובות אמריקאיות או בינלאומיות. ומסקנה בסיסית נוספת - יחסי שלום וידידות עם מי משכנותינו יכולים לצמוח רק אם נהיה חזקים ומשגשגים, רק אם לא נחליש את עצמנו ולו באופן הקל ביותר.
האויב של אויבי
"הסכמי אברהם", שמלאה להם שנה, אומנם נחתמו בתקופת הממשל שקדם למי שהפקיר השבוע את קאבול, אבל עצם חתימת ההסכמים משקפת תובנה חדשה שפשטה בחלק מהעולם הערבי הסוני, שלפיה יש ביכולתה של מדינת ישראל להציע להם משענת אמינה בהרבה מזו של וושינגטון ואירופה. ההתפתחות הזו התרחשה בזמן המשמרת ההפכפכה של דונלד טראמפ, אבל כהסקת מסקנות משנות הבגידה של ברק אובמה, וכשעל הסף הוטל צלו המאיים של ממשל ביידן. תמונות השבוע מאפגניסטן מספקות אישוש משמעותי למי שבעולם הערבי לחץ את ידנו המושטת: הוא עשה עסקה טובה, אולי מצילת חיים.
כאשר נחתמו ההסכמים עם איחוד האמירויות, בחריין ואחר כך מרוקו וסודן, היה ידוע שטראמפ מנהל מו"מ מתקדם עם הטליבאן, מנסה להיחלץ מאפגניסטן כמעט בכל מחיר. טראמפ חזר וירה שאמריקה לא צריכה לשפוך את דם בניה בשדות זרים. הוא צמצם כוחות באפגניסטן וגם בסוריה, אם כי הוא עדיין נזהר מלחתוך סופית את צינור הסיוע האווירי והמודיעיני לצבא האפגני, ובכך לגרום לקריסתו. בניגוד למה שעשה ממשל ביידן לאחרונה. אבל המגמה והסנטימנט האמריקאיים, גם בימי הממשל הקודם, לא היו שונים מאלו הנוכחיים.
חייבים גם להודות שלמרות הכישלון האומלל של ביידן ואנשיו, למרות השידור החוזר של השפלת סייגון, יש משהו בטיעון שהעלה הנשיא האמריקאי בנאום האפולוגטי שנשא השבוע לאומה. הוא הסביר שהאמריקאים לא רוצים להילחם מלחמה של מי שבעצמם לא נחושים להיאבק ולהקריב למען חירותם. ארה"ב הקימה צבא אפגני אדיר, ציידה אותו מכף רגל ועד ראש, וזה אומנם שילם באלפי הרוגים בכל שנה. אבל הוא לא החזיק מעמד מנטלית מול כוחות טליבאן שהיו נחותים ממנו בהרבה בכל תחום, חוץ מהנחישות ומהדבקות במטרה.
מבחינת המדינות שניצבות מול האיום האיראני הטורפני, במיוחד במפרץ, הכתובת הייתה מזמן על הקיר. הבגידה של אובמה במשטרים הערביים הידידותיים, החיזור אחרי האייתוללות הרצחניים, וגם גישת "אמריקה תחילה" של טראמפ, המחישו שהן חייבות לחבור למי שיכול ונחוש להתמודד עם האיראנים ויתר מטורפי האסלאם הקיצוני.
יש רק מדינה אחת בעלת מוניטין שנדרש לכך באזור. מדינה בעלת כוח צבאי משמעותי, ותחכום העולה בהרבה על זה האיראני. בעלת עוצמה טכנולוגית, תרבותית וכלכלית בולטת, ולא פחות חשוב – יש לה פצצות אטום. זו מדינה שמוכנה מנטלית להילחם על שלומה ושגשוגה.
לכן, המסר ששלחו הבחריינים לאיראנים בשבוע שעבר, היישר מהמטכ"ל של האויב הציוני, נבע בדיוק מהרקע הזה: אנחנו נמצאים בברית עם המשוגעים החזקים של ישראל, אנחנו לא בונים רק על החולות הנודדים של וושינגטון ובירות אירופה. ולכן אל תתעסקו איתנו.
לקח מצרפי
השבוע חשף אריאל כהנא ב"ישראל היום" שג'ון קרי – שר החוץ של אובמה, הציע לנתניהו ב־2013 לאמץ את המודל האפגני ולהסתמך על כוחות פלסטיניים לשם הגנה על מדינת ישראל. קרי הוא דמוקרט מהזן המטומטם ביותר, כי מה הקשר בין הצבא חסר התועלת שהאמריקאים מימנו באפגניסטן, צבא שחייליו נועדו להגן על ארצם שלהם, לבין ההצעה שלו שהצבא הפלסטיני שהוא דחף להקים, יגן על האויב הישראלי. אבל זוהי עוד המחשה לעוצם התעתוע וחוסר היציבות של ארה"ב, המחשה חדה עד כמה אי אפשר להסתמך אפילו על הידידה הגדולה ביותר שלנו.
מה שיותר מדאיג הוא שנתניהו הסכים אז, במהלך המו"מ שהתנהל מול אבו מאזן ב־2013 באמצעות קרי, להקים מדינה פלסטינית "מפורזת" של אש"ף. כפי שהסכים קודם לכן בנאום בר־אילן, כפי שאימץ בשקיקה במסגרת "תוכנית המאה" של טראמפ. גם היום כדאי לחזור להסבר המאלף של נתניהו עצמו בספרו "מקום תחת השמש", עד כמה מסוכן להקים מדינה פלסטינית כלשהי, אפילו מפורזת. כי למדינה יש חיות משלה שתסכן בסוף את עצם קיומנו. נתניהו, כמובן, הוא מנהיג ימני שסטה מהדרך, אבל הוא לא נמנה עם מי שמשלים את עצמם זה עשרות שנים - אנשי השמאל המדיני. מי שאפילו הניסיונות המדממים של אוסלו וההתנתקות לא הצליחו לעקור את קיבעון ההחלשה העצמית הבלתי רציונלי שמקנן בתוכם.
לכן, בשבוע שבו מלאה שנה להסכמי אברהם, השבוע שבו נפלה קאבול ונרשמה בגידה אמריקאית נוספת במקורביה, חייבים לשנן את הלקח המצרפי של שני האירועים. רק העוצמה הישראלית היא המפתח ליחסים נורמליים עם מי משכנינו. אי אפשר לוותר ולו על מיליגרם של מרכיבי עוצמה, בוודאי שלא על שטחים מארץ ישראל.
רק כבונוס, אולי יום אחד ייפול האסימון בחברה הפלסטינית, אחרי שיתייאשו שם מהסיכוי להחליש ולעקור אותנו, ואולי אפשר יהיה לחזור לנגב חומוס ברמאללה. זה יקרה הרבה שנים אחרי שהתאפשר לנגב חומוס בדוחא, רק בגלל העוצמה והשגשוג שלנו.
שחור בעיניים ובלב
הממצאים של חוקרי האש ברורים וחד־משמעיים, השריפה האיומה שהתחוללה על סף ביתי בהרי ירושלים היא מעשה ידם של מציתים. והמציתים, כמו ברוב שריפות היערות שהתחוללו בשנים האחרונות בארץ, הם ככל הנראה ערבים שרוצים להעלות אותנו באש. ובכל מקרה לעשות לנו שחור בעיניים ובלב.
זה שכך הם מתייחסים לארץ מרוב אהבתם אליה - זו תכונה קלאסית הרסנית של החברה שלהם. אבל העובדה שאנחנו מדחיקים, מטשטשים, לא דורשים להסיק מסקנות חדות ומרחיקות לכת - זו כבר בעיה חמורה שלנו. והמסקנות פשוטות. העונש על הצתה לאומנית צריך להיות זהה לעונש על ניסיון רצח בנסיבות מחמירות. לכן, מי שמנסה להצית יער צריך להיכנס למאסר עולם, לא פחות. ומעבר לכך, המדינה חייבת לבנות מערך שיאתר מציתים מבעוד מועד - מהקרקע, מהאוויר, ואם צריך, להקים טייסות של רחפנים ולהעמיד מסוקים בכוננות. ובמי שמנסה לרצוח באמצעות הצתה צריך לירות על מנת לנטרל, גם להרוג. די לתת להם לשרוף אותנו.