ב־20 שנות מלחמה של אמריקה באפגניסטן היו לא מעט שערוריות, רגעי דרמה, הצלחות גדולות וכישלונות צורבים. אחד מהם שווה תזכורת. קיץ 2010, והמגזין "רולינג סטון" מפרסם כתבה נרחבת, מקיפה, על הגנרל המפקד על הכוחות במדינה, סטנלי מקריסטל.
מקריסטל הוא גנרל עם אגו גדול, ועם פה גדול. יש מסורת כזאת בצבא האמריקאי שכבר סיבכה כמה לפניו. הוא מנהל עימות על אש נמוכה עם כמה מבכירי ממשל אובמה. ולא רק מנהל – גם מנצח. ברק אובמה נבחר משום שלאמריקה קצת נמאס משמונה שנות מלחמה של הנשיא ג'ורג' בוש, אבל הוא לא ממהר לסיים את המלחמה הזאת.
מקריסטל מתעקש, בתמיכתה של שרת החוץ, הילרי קלינטון, ואובמה מסכים. הוא מתגבר את הכוחות באפגניסטן. בכיר הממשל המרכזי שמתנגד לצעד הזה הוא אחד, ג'ו ביידן. אז סגנו של אובמה. היום נשיא ארצות הברית. לשבחו ייאמר - עשר שנים עברו וביידן לא שינה את דעתו. כאז כן עתה, ביידן חשב שאין טעם בשהות האמריקאית ארוכת השנים במדינה ידועת החולי שבשולי אסיה. אחד הדיפלומטים הבכירים של אותה תקופה, ריצ'רד הולברוק, סיפר בזיכרונותיו כיצד ביידן מטיח בו משפטים בנוסח "אני לא שולח את הבן שלי בחזרה לשם כדי להגן על הזכויות של נשים אפגניות". בנו של ביידן, שמת מאז מסרטן המוח, אומנם לא שירת באפגניסטן, אך שירת עם כוחות ארה"ב בעיראק.
לפני קצת יותר מעשור מקריסטל ניצח את ביידן בקרב על המדיניות, אך נוצח בקרב על הכבוד. בכתבת המגזין השערורייתית, הוא וכמה מעוזריו מתבטאים בזלזול כלפי הממשל. ביידן כיכב כנפגע הראשי ולא מחל על כבודו. מקריסטל נקרא לבית הלבן לבירור מהיר, ויצא ממנו מובטל. הוא הביע צער על התבטאויותיו. את האחריות על אפגניסטן העביר ליורש מוכר: הגנרל דיוויד פטראוס.
עוד נחזור לפטראוס, אבל קודם נזכיר את הסוף היפה של העימות ביידן־מקריסטל. לפני שנה פחות חודשיים, בערך חודש לפני הבחירות לנשיאות, הגיע מקריסטל לאולפן טלוויזיה כדי להודיע שיצביע למי שבגללו הסתיימה הקריירה הצבאית המפוארת שלו. הוא יצביע לביידן, אמר. לא היה ספק שאת דונלד טראמפ הוא מעריך עוד פחות. גם כשהיו חילוקי דעות, ביידן תמיד הקשיב, אמר מקריסטל. והנשיא המיועד הודה לו על התמיכה, ואמר שהוא "גאה" לזכות בה. מאז פורסמו עוד אמירות חדות של הגנרל. המלחמה בטרור "לא הצדיקה את המחיר", אמר, אם כי סייג. הכוונות היו טובות, הביצוע פחות.
גם הביצוע של ביידן, לאחר שהחליט על נסיגת כוחות מאפגניסטן, לא היה בדיוק מופת של הצלחה. אומנם כבר עשור ביידן סבור שאין טעם במלחמה באפגניסטן, אך לא תמיד חשב כך. באופן כללי, הוא לא מנהיג שעמדותיו תמיד עקביות. בשנת 1991 הצביע נגד המלחמה הראשונה בעיראק, של ג'ורג' בוש האבא. לימים הודה שטעה. בשנת 2003 הצביע בעד המלחמה השנייה בעיראק, של ג'ורג' בוש הבן. לימים קבע ששוב טעה. בשנת 2008, כאשר החליט להתמודד לנשיאות, תמך בתגבור כוחות ארה"ב באפגניסטן. הוא היה מועמד חסר סיכוי, שנדרס במהרה על ידי שני המועמדים העיקריים, אובמה והילרי קלינטון. כשהוקפץ לתפקיד סגן הנשיא, שינה עמדה: מתמיכה בתגבור לתמיכה בדילול. ביידן בצד אחד – אובמה וקלינטון בצד השני.
כך שלא היה אפשר לומר בוודאות מה יעשה הנשיא באפגניסטן, עד שאמר במפורש: תם ונשלם. ביידן רצה נסיגה סמלית במועד סמלי, 11 בספטמבר, 20 שנה אחרי. משום מה, סמך על היועצים שהבטיחו יציאה מסודרת, והמשך שליטה של הצבא האפגני במרחב. בתמורה, קיבל נסיגה מבוהלת, מביכה. צבא אפגני שאומן על ידי האמריקאים ניגף כמעט ללא קרב מול כוחות הטליבאן. צבא אמריקאי זעיר ממהר לעלות על מסוקיו ולהסתלק.
ולא, אפגניסטן של ביידן איננה דומה לווייטנאם של ג'רלד פורד, הנשיא שברקורד שלו רשומה הבריחה המוכרת מגג השגרירות. אבל המראות יכולים לתעתע, והציבור עלול להתרשם לא לטובה. כך קרה להארי טרומן לאחר קוריאה, כך לג'ימי קרטר ש"איבד" את איראן. כך לפורד והכיבוש של דרום וייטנאם. האמריקאים אולי לא בדיוק יודעים איפה כל המקומות האלה, ולמה צריך להיות בהם, אבל לא אוהבים לצפות בצבאם מקפל זנב ונמלט.
הזמן הנכון
דניאל אלסברג, שהדליף את מה שנהוג לכנות "מסמכי הפנטגון", וסיפק תחמושת קטלנית למתנגדי המלחמה בווייטנאם בראשית שנות ה־70, אמר פעם ש"כל שנה לא הייתה טובה לצאת מווייטנאם". המסמכים שהדליף תיארו כיצד אמריקה נגררת בהדרגה למעורבות הולכת וגוברת בדרום־מזרח אסיה, וכיצד בכל פעם שעולה הרעיון לצאת, יש מישהו – פעם זה גנרל, ופעם פוליטיקאי – שמסביר שזה לא הזמן. או משום שאוטוטו מנצחים. או משום שאם יוצאים – יקרה אסון. או משום שיציאה משמעה תבוסה, שיש לה השלכות אלקטורליות.
ביידן מכיר את הדינמיקה הזאת. הוא כבר היה סנאטור כשאמריקה נמלטה מווייטנאם. הוא כבר היה סנאטור כשקרטר איבד את איראן. הוא ראה מקרוב את הקושי של אובמה לאבד את אפגניסטן ועיראק. הוא החליט לא לתת לכל אלה להפריע לו. אולי משום שידע שהציבור מאס באפגניסטן. אולי משום שהניח שהנסיגה תעבור בשלום. אולי משום שהנושא עולה עוד בתחילת קדנציה, והבחירות הבאות עוד רחוקות. אולי משום שהוא קשיש מספיק כדי לא לחשוש מהתוצאה האלקטורלית של מהלכיו.
כך או כך, ביידן לא נראה השבוע כמי שיש לו הרהורים שניים. נכון, התברר שהצבא האפגני הוא בדיחה. אבל זה בדיוק מה שהנשיא הניח כל הזמן, שלא משנה כמה זמן אמריקה תישאר, תאמן, תחזק, תתחזק, בסוף המגדל יקרוס. כלומר, הוא הניח שאו שאמריקה מוכנה להישאר לתמיד, או שמוטב שתצא עכשיו, כי חבל על הזמן.
האם אפשר היה להחליט אחרת? כן, היה אפשר. הגנרל אייץ'.אר. מקמסטר, שהיה היועץ לביטחון לאומי של הנשיא טראמפ, ולפני כן, הרבה לפני כן, אחד מההוגים של אסטרטגיית הניצחון של הגנרל דיוויד פטראוס בעיראק (בשנת 2007), הזכיר השבוע במרירות את האמרה השחוקה ש"אין לאפגניסטן פתרון צבאי". מסתבר, כתב מקמסטר, שיש פתרון צבאי. הטליבאן הוכיחו שיש. זה לקח להם פחות משבוע. מקמסטר הזכיר שכל מה שהיה לארה"ב במדינה, לפני שהחליטה לסגת, זה כמה אלפי חיילים, לא הרבה. שנה וחצי שאף חייל אמריקאי לא נהרג באפגניסטן. גם זה ראוי לציון. כלומר, לביידן הייתה שמורה האפשרות להחזיק את הכוח הקטן הזה כדי למנוע התמוטטות פתאומית של השלטון, והידרדרות של אפגניסטן לתקופה האפלה שממתינה לה.
אלא שביידן לא רצה להמשיך במסורת של זה־לא־הזמן־לצאת. הוא רצה לצאת. הוא מניח שבכך חסך מאחד מיורשיו את ההחלטה הכבדה, ושההיסטוריה תשפוט אותו לטובה. "זו איננה סייגון", התעקש שר החוץ שלו, אנתוני בלינקן השבוע. "נכנסנו לאפגניסטן עם משימה אחת – לטפל במי שתקפו אותנו ב־11 בספטמבר. המשימה הזאת הושלמה בהצלחה".
החלום הדמוקרטי
אפגניסטן הייתה המלחמה הטובה של האמריקאים. המלחמה שלא היה ביחס אליה ספק. מתקפת הטרור על ניו יורק ועל וושינגטון לא הותירה ברירה לנשיא אלא לטפל באל־קאעידה. היא לא הותירה ברירה למחוקקים על גבעת הקפיטול אלא לתמוך במלחמה. המטרה הייתה ברורה. זו הייתה המטרה שציין בלינקן: לטפל בארגון הטרור.
דיוויד פרום, כותב הנאומים של בוש בתחילת שנות האלפיים, משוכנע עד היום שאם אוסמה בן לאדן היה מחוסל תוך זמן קצר, אמריקה הייתה עוזבת את אפגניסטן במהירות. מתקפלת ויוצאת. בוש לא חלם על דמוקרטיה באפגניסטן, ובנאומו המפורסם על "ציר הרשע" כלל לא הזכיר אותה. בוש חלם על דמוקרטיה בעיראק, שאותה סימן כתחנה ראשונה במהלך סוחף שינער את המזרח התיכון ויישא בכנפיו עתיד של דמוקרטיה ליברלית.
אלא שעם השנים קרה דבר מוזר. ככל שבוש השקיע בעיראק, כך יריביו במפלגה הדמוקרטית העמיקו את מחויבותם לאפגניסטן. במערכת הבחירות של שנת 2004, שכבר נסבה על שאלת הביצה העיראקית, בוש היה בצד שמחויב לעיראק ולמזרח התיכון החדש, בעוד יריבו, ג'ון קרי, השתמש באפגניסטן כדי להוכיח שיש מלחמות טובות יותר ופחות. הרעים, הרפובליקנים, עסוקים בעיראק, המלחמה המיותרת שאין לה סיכוי. הטובים, הדמוקרטים, עסוקים באפגניסטן, המלחמה הצודקת שיש לה סיכוי.
המהלך הפסיכולוגי־פוליטי הזה – אימוצה של המלחמה הטובה באפגניסטן כתמונת הראי של עיראק – מסביר במידת מה מדוע גם סיום כהונתו של בוש לא הביא לסופה של המעורבות באפגניסטן. כמו קרי, בבחירות 2004, גם אובמה וקלינטון, בבחירות 2008, הבליטו את ההנגדה בין המלחמות. כשאובמה נכנס לבית הלבן, וקלינטון איתו למשרד החוץ, הרטוריקה הפכה למדיניות. ביידן אמר לצאת, אבל לא הצליח לשכנע. לצאת – אפשר מעיראק. מהמקום שלא היינו אמורים להיות בו. אבל לא מאפגניסטן – המלחמה שהיה צריך להשקיע בה יותר.
מי שביטל את החלום על עתיד טוב יותר לאפגניסטן היה טראמפ. ביידן משתמש בעובדה הזאת עכשיו, כדי להסביר שלא הייתה לו ברירה. שטראמפ השאיר לו אמריקה המחויבת ליציאה. אבל יש להניח שאם הנסיגה הייתה מתנהלת טוב יותר, היה מעדיף לקחת את הקרדיט לעצמו, ולא להפיל את האשמה על קודמו. עד כמה טראמפ אשם? הוא חתם על הסכם עם הטליבאן, שחייב את אמריקה לנסיגה. ואף על פי שטראמפ טוען כיום שאילו הוא היה הנשיא הנסיגה הייתה מדורגת ומותנית, אין להתניות כאלה זכר בסיכום שלו מראשית שנת 2020. ההתניה היחידה הייתה שהטליבאן לא יאפשרו כניסה של כוחות אחרים למדינה, קרי, אל־קאעידה. הם באמת לא אפשרו.
הצל האמריקאי
אמריקה היא סוג של חידה. איך מדינה כל כך מטומטמת יכולה להיות כזאת מעצמה? איך ממשלה כל כך עיוורת יכולה להיות כל כך חשובה? איך מערכת ביטחון כל כך כושלת יכולה להיות כל כך מאיימת?
בשני העשורים האחרונים ארה"ב לא זיהתה נכון את הכנות הטרוריסטים לפיגוע בתאומים. היא לא הבינה שהכניסה לעיראק תהיה קלה אבל היציאה קשה. היא שקעה באפגניסטן, התפעלה בלי סיבה מהאביב הערבי קצר הימים, חתמה על הסכם מגוחך עם איראן, אפשרה לבשאר אסד להמשיך לשלוט בסוריה. הערכות המודיעין שלה מתגלות כל שנה מחדש כבדיחה. ביצועי הדיפלומטים רחוקים מלהרשים. יחידות הצבא חמושות היטב, אבל נראות כבדות ומסורבלות. לוחמי הטליבאן עשו עבודה טובה יותר בזמן קצר יותר. ואין להם נשק מדויק, ואין להם מטוסי קרב ומל"טים, ואין להם תחמושת בלי גבול וכלי רכב משוריינים.
אחד ממבקרי מדיניותו של ביידן נזכר השבוע בציטוט מוכר מפיו של שר החוץ האגדי ג'ורג' שולץ. "משא ומתן", אמר שולץ, "אינו אלא כסות לכניעה, אם צלו של הכוח אינו מוטל על שולחן המשא ומתן". וזה בדיוק מה שדהה השבוע. הצל הזה, המאיים, של מה יקרה אילו, ומה אמריקה תעשה אם, וכיצד תגיב במקרה ש. רק צל כזה יכול לגרום לאיראנים להסכים לתנאי הסכם גרעין שיהיה בהם טעם. רק צל כזה יכול למנוע התמוטטות של המשטר בקאבול. רק צל כזה היה מאלץ את אסד להתפנות מארמונו, כפי שהאמריקאים (וגם לא מעט ישראלים) הניחו שיקרה.
אלא שהצל חיוור. ולאחר הנסיגה המבוהלת החוויר עוד קצת. אפשר להתווכח על השאלה אם אמריקה צריכה הייתה להישאר באפגניסטן לנצח. אפשר להתווכח על השאלה אם ביידן קיבל החלטה נמהרת או פילח באבחת חרב את הקשר הגורדי שלא אפשר לאמריקאים להגיד די וללכת. אי אפשר להתווכח על כך שהמראות מקאבול מרחיבים את הסדק בחומת הביטחון, ביכולת של ארה"ב להמשיך להגן על הסדר העולמי ששרר מאז סוף המלחמה הקרה. היא כנראה לא יכולה. או, אם לדייק, לא רוצה. יריבותיה מזהות את האדישות הזאת, וינצלו אותה. גם ידידותיה יזהו אותה, ואם יש להן הנהגה נבונה, גם ייערכו בהתאם. אף אחד לא רוצה לגמור כמו המתרגם האפגני, ששירת את האמריקאים בדבקות, ועכשיו נופל לידי הטליבאן. אף אחת לא רוצה לעצמה גורל כמו זה של המורה האפגנית, שהאמינה בהבטחות האמריקאיות שהעתיד יהיה טוב יותר, לנשים בכלל, ולה בפרט.
הצל החוויר, והחלום התפוגג, אולי עכשיו, אולי כבר קודם. עיראק לא נעשתה דמוקרטיה ליברלית משגשגת. לבנון, שגם סביבה נטוו חלומות, נכנסה לסחרור שלא ברור איך תצא ממנו. אפגניסטן חוזרת לעידן הסכין והאבן. יכול להיות שזו הייתה תמימות מלכתחילה להניח שאמריקה מוכנה לעבוד קשה, לאורך זמן, להקריב, להסתכן, למען עתיד טוב יותר לא רק לעצמה – אלא גם לאחרים. אין ספק שהנשיא בוש התכוון לזה, כאשר החל במסע הארוך לדמוקרטיזציה.
אין ספק שישנם דיפלומטים ומנהיגים אמריקאים, כמו ג'ון מקיין המנוח, שהאמינו שיש לאמריקה חובה לנצל את עושרה, מעמדה וכוחה כדי לעשות את העולם לטוב יותר. אין ספק שגם ביידן היה רוצה בזה. היה רוצה שאפגניסטן תשגשג. אין ספק שיו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי, רוצה שנשות אפגניסטן תישארנה חופשיות. בחוסר מודעות כמעט קומי, פלוסי נפנפה באצבע והזהירה את לא־ברור־מי ש"כל הסדרה פוליטית" עתידית באפגניסטן "מוכרחה לכלול נשים ליד השולחן". כמו הנשיא שלה, כמו הצבא שלה, כמו המדינה שלה, היא הטילה צל קטן מאוד בנאום הזה. צל חיוור.