כשחיפשתי פרטים על ציפור המיינה באינטרנט, נתקלתי בכותרת “הציפור שאוהבים לשנוא". חייכתי מיד והסתכלתי על מנש, הכלב שלנו. “הנה", אמרתי לו, “לא רק אתה שונא אותן, תסתכל", והראיתי לו את צג הסלולרי. הוא, כמובן, חשב שזו הזמנה לאיזה חטיף או אינטרקציה, והתיישב על ידי בפנים מצפות.
בכל בוקר, כשאני שומעת שגפן, בתי בת שבעת החודשים (כן, הזמן עובר מהר) מתעוררת, אני נכנסת אליה לחדר בצחוק ובשיר ובזמן שאני מחתלת אותה, אני מברכת אותה בבוקר טוב, שואלת אותה איך היא ישנה, על מה היא חלמה ואם היא התגעגעה לאמא, מנש מצטרף אליי, ואז אני מברכת גם אותו בזמן שאני מפשיטה אותה מהפיג׳מה ובמקומה מלבישה חליפה צבעונית כזו או אחרת.
הוא הולך אחריי בזמן שאני מניחה אותה בטרמפולינה, משמיעה מהטייפ הקטן שקניתי את הדיסק האהוב עליה ועליי, “דיג דיג דוג", שירים שכתבה נורית הירש הגאונה, וגם כשאני מכניסה כמה כפות מטרנה לתוך בקבוק ורוד, הוא יושב על ידי ומצפה שאולי תיפול לי בטעות איזו חתיכת נקניק או פתיבר קראנצ׳י.
הוא כמו האח הגדול, מנש. כשגפן נולדה, הוא כבר היה בן שנה, פאג סיני שמנמן, מצחיק, שמלקק כל דבר אפשרי. הוא יכול, לדוגמה, לתפוס את גפן על משטח הפעילות וללקק לה את הראש דקות שלמות בלי להפסיק, היא מחייכת ונהנית מזה בזמן שאני מחפשת בגוגל כמה חיידקים יש בכל ליקוק ומה רמת הסיכון.
בהתחלה חשבנו שיקנא בה, שכן עד אותו היום הוא קיבל את כל תשומת הלב האפשרית (יעידו על כך ששת הקילוגרמים הנוספים שהוא חייב להוריד). אז עוד כשהייתי מאושפזת בבית החולים, נסע בעלי הביתה עם חיתולים ומוצץ של הילדה ונתן לו להריח, להתרגל לריח של הדיירת החדשה.
מנש לא נכנס לדיכאון, ההפך, בכל פעם שבכתה, רץ אליה לחדר. בכל פעם שנחנקה או השתעלה, הניד ראשו לצד והביט בי כמצפה שאעשה משהו. ובלילות רוויי הגזים, הכאב והבכי ישב על ידי, כשאני קופצת איתה על כדור הפיזיו, וחיקה את תנועותיי בכל קפיצה יש לילות שבהם אני מתפרקת, אני כל כך עייפה, כאובה ומותשת; שבהם מנש לא מבקש חטיף, טיול או משחק רגעי, רק קופץ על הספה, אף על פי שאסור לו, מתקרב אל ירכיי הדשנות, מניח ראשו עליהן ונרדם. “אני פה", הוא אומר לי בין הנחירות שלו, “אני פה איתך".
בימים האחרונים מנש לא מבלה איתי ועם גפן את כל טקס הבוקר. מיד כשעולה השחר, רגע לפני קול השופר הראשון, מנש עומד במרפסת השמש ליד קערות האוכל והמים שלו וממתין. הוא יודע שהמיינות יגיעו בקרוב ויודע שהן, השחורות והרעות האלו, חומדות את ששייך לו. גפן מתעוררת, אני שרה לה, מחליפה לה טיטול, מניחה בטרמפולינה, מאכילה, ומנש לא זז משם.
מדי פעם מעיף מבט לכיווננו כדי לבדוק שהכל בסדר ושאין שניצל שהוא חלילה פספס, ושב לעמדת האוכל שלו. וכמו צבא מאורגן היטב, אני רואה אותן באופק (מרפסת השכן) מביטות על מנש ומחכות לשעת כושר, לרגע שבו היצור השמן עם הקפלים יעצום עיניו והן יוכלו לגשת ולחטוף לו את האוכל.
וכך קורה. מנש מתעייף, נוטש את עמדת האוכל שלו, שוכב במיטה הענקית שקנינו לו עוד כשהיה בן יחיד ונרדם. באותו הרגע הן באות כלהקה של חמש או שש, ניגשות אל האוכל שלו ומתחילות לנקר. לפעמים אני נותנת להן, לא מתערבת, מביטה על שק האוכל הגדול של מנש ויודעת שאף שזה לא מומלץ בריאותית, לא יחסר לו כלום. אם יבקש עוד או יראה סימני רעב, יקבל. ולפעמים־לפעמים אני מרימה את גפן, ניגשת למרפסת השמש וצועקת: “מי זה? מי לוקח לך את האוכל? מי בא?".
מנש מתעורר, מתגלגל במהירות, נובח נביחת בהלה ורץ אל עמדת האוכל שלו, הן כמובן לא פחדניות המיינות האלו: אם באוסטרליה הקימו התושבים המקומיים קבוצת פעולה נגדן וזה לא הרתיע אותן, מי זה הפאג הזה? זה כמו להילחם נגד הצבא הישראלי ואז לפגוש חייל צרפתי עם אלה.
המיינות לא ששות לברוח, הן אוכלות עוד קצת לפני שהוא מגיע, ושנייה לפני שהוא מזנק עליהן, הן עפות שבעות ומאושרות, גפן רואה ציפורים קרובות כל כך, מחזה די נדיר ברחוב שאין בו טיפת טבע, מנש מרגיש גברי גם אם יש לו פחות בצלחת, ואני חשה שעשיתי מעשה טוב, כי חינכו אותי על ערכי שולחנו של אברהם אבינו, “כל רעב ממנו יאכל, וכל צמא ממנו ישתה".
בקרוב ראש השנה. הוא יהיה הראשון של גפן. את הקודם ביליתי בהריון יחד עם גור בדירה הקודמת, הכנתי בעצמי את כל הברכות, פרשתי מפה לבנה, הדלקתי נרות, ועל כל צלחת הנחתי תפוח אדום וקטן ובתוכו קופסת דבש קטנה עוד יותר וכתבתי עליה “שהשנה הבאה תהיה מתוקה יותר".
אני זוכרת איך עבדתי שעות על הערב הזה, הייתי בחודש החמישי, עם בחילות נוראיות, ובכל זאת, היה לי חשוב שיהיה לנו חג בבית, שלא נרגיש את בדידות הקורונה. אני זוכרת את גור משבח אותי על הסלטים והאוכל ובכל זאת מסיים מהר מן הצלחת, עוזר לי לפנות, מנשק אותי וניגש אל הטלוויזיה, אני זוכרת איך רציתי עוד קצת, עוד קצת שירי חג, עוד קצת מוזיקה, עוד קצת אורחים, עוד קצת אינטרקציה, אני זוכרת איך כבר אז חלחלה לי בדידות הביחד אבל לא העזתי להעמיק בה, כי מישהי קטנה כבר נתנה את אותותיה בבטני, ומי אני שאחרוץ גורלות?
הימים חלפו עברו, יש לי אושר גדול בין הידיים, אבל הבדידות הלכה והעמיקה, נטעה בי שדות וכרמים, הרי אם אני מחכה שיבואו ציפורים אל שולחנו של מנש ומספרת על זה בתור אחת מהאטרקציות הבולטות של היום שלי, מה אומר הדבר?
גם את החג הזה לא אחגוג עם משפחתי המורחבת. לא אשקר, ברחוב עוצרים אותי המון, מצטלמים איתי, משבחים אותי על הכתיבה, אבל בכל הקשור לחגים ולארוחות ערב, הזמנות אני כמעט לא מקבלת, הוריי גרים רחוק מאוד, ואחיותיי, חוץ מאחת שאיתה אני חולקת שולחן פעם בשני חגים, כל אחת עם משפחתו של בן זוגה. השנה שוב אערוך שולחן יפה, אתאים את גובה כיסא האוכל של גפן לשולחן, אלביש אותה בשמלה לבנה שקניתי לה לחג ונשב שלושתנו סביב שולחן החג.
הפעם, אני יודעת שנשב קצת יותר ליד השולחן, נאכל לאט יותר, נדבר הרבה יותר ואפילו הוא לא יובך כשאשמיע שירים בקול רם וארקוד עם בתי, מגשימה את משאלתי היחידה, לאהוב ולהיות נאהבת בחינם, אין כסף. אחר כך, נשב במרפסת, עם בקבוק יין ואספר לו על המיינות המצחיקות, זה יהיה קצת מתוק והרבה חמוץ, אבל נצחק יחד כמו הרבה זמן שלא צחקנו, והשנה שתגיע תורה לנו לאן ללכת, לביחד או ללבד.
גם מנש יישב בינינו, אלטף את ראשו, קצת מבוסמת ואשיר לו את “בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות". אני יודעת שבסתר לבו הכלבי והרחום, מחכה להן השמנמן, כי מי אוהב ששולחנו ריק?
אף אחד, שולחן צריך להיות מלא.