מתוך שיחות ביידן־בנט, תקציר מהחלק החסוי של שיחות ביידן־בנט:
“שלום, ביידן. הייתי רוצה ללמוד מניסיונך איך להסביר שאתה עושה מהלכים נכונים, כשסביבך אתה גורם לאסונות איומים, ולמרבה הצער כל העולם ממש רואה את זה".
“הלו, ראש הממשלה בנט. מעניין, חשבתי לעצמי שבפגישתנו ההיסטורית אלמד זאת ממך ומראש ממשלתך לפיד. אתה יודע מה? ברוח הברית בין שתי המדינות לחשוב על הקמת מכון משותף שייעודו תיאור כישלונות ואסונות שאנחנו עושים, כמהלכים נבונים ונכונים".
שועל
הייתי בצימר גלילי, על הר בין מגדל למע'אר, ואני יושב בחוץ, עם אנשים שאני אוהב, לעת ערב שבו הלהט נרגע. פתאום צעקות נלהבות: “יא, שועל! שועל!".
אכן, סמוך מאוד אלינו רצה בארבעת רגליה, חיה קטנה וצהבהבה, רזה וזריזה, ולה פרצוף ממזרי מוארך וזנב שעיר. השועל אץ ונעלם מהר.
כל אוויר הלילה היה מלא יללות תנים שהגיעו ממרחקים, אבל השועל שלנו הוא לא תן. הוא שועל.
הוא שב והופיע עוד הרבה פעמים. חולף לידינו במרחק בטוח, לרגע לא נינוח, שועל ישראלי בצבע חול, ולא אדמוני כמו שועלי אירופה ואנגליה.
אולי הצימר היה יכול לספק לנו סוסים, חצוצרות, קרנות יער, להק כלבי ציד עם נקודות, מדים וכובעים. להבטיח בפרוספקט אטרקציה חדשה: “ציד שועלים", ובכך לייחד את עצמו מעל שאר הצימרים, אבל חסרו בסביבה יערות לציד שועלים, או היו ונשרפו, או אולי חסרו שועלים. אי אפשר לבסס תיירות על שועל אחד.
ערב אחד בשקיעה ישבתי לבדי מול הבריכה הקטנה והוא הופיע, רץ על גדר האבן שמעל הבריכה, וירד לשתות מים. לא זזתי והשתדלתי להיראות כמו עוד ספסל, והוא רכן אל הבריכה וליקק את המים, לא רחוק ממני. המים מלאים כלור, זה לא הפריע לו, או זה מה שיש אם אתה שועל בקיץ. הבטתי בפרצופו של השועל.
“בוא לשחק איתי", ביקשתי בלבי.
“לא אוכל לשחק איתך", אמר השועל, נדמה לי, “כי אינני מאולף. אם תאלפני נהיה זקוקים איש לרעהו: אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם, ואף אני אהיה בעיניך אחד ויחיד בעולם כולו".
לא היה טעם לאלף אותו. אולי איננו שועל כי אם תועל? תועל הוא חיה שגם אין אפשרות לצוד, כי אם אתה יוצא לציד תועלים והולך בעקבות תועל, אתה עלול לגלות שאתה עוקב אחרי הפסיעות של עצמך.
חוץ מזה, השועל בוודאי שייך למועצה המקומית מרום גליל, ומצורף ליישוב קהילתי, ולכן לא אקבל היתר לאלף אותו. עלה בדעתי לצלם אותו. הושטתי יד אל הטלפון. התנועה הקטנטנה הספיקה כדי שהוא יפסיק לשתות. הוא נדרך והביט בי בשאלה שפירושה “עד כמה הסכנה קרובה?". עצרתי לרגע, הוא נרגע. חשבתי לעצמי שאם אוציא את הטלפון מספיק לאט הוא לא יברח. מה שבשבילי היה אטי, בשביל השועל היה מפחיד, והוא ברח. רק הכתם הלבן שבקצה זנבו השעיר נראה עוד רגע על האבנים סביב, והופ איננו. אין צילום.
כשיצאנו מהצימר אחרי שלושה לילות והרבה מפגשים עם השועל, תהיתי אם בהמלצות עליי לכתוב: “ויש שם שועל נחמד שיבוא לבקר אתכם. תמסרו לו ד"ש".
אפגניסטן נופלת
ארצות הברית נוטשת את אפגניסטן, אימה נופלת. מה אנחנו יודעים על אפגניסטן? כמעט כלום. לישראלי הממוצע יש חוסר התמצאות אזורית אסקפיסטי. אפגניסטן, פקיסטן, טורקמניסטן, טג'יקיסטן, הכל אי־שם. התקשורת הישראלית משאירה את אפגניסטן לעמודים האחרונים ולחלק המאוחר של החדשות בטלוויזיה. אני קורא גם עיתונים באיטליה. שם זה בעמודים הראשונים ובראש אתרי החדשות.
מעט ממה שאנחנו יודעים קראנו בספר “רודף העפיפונים" מאת ח'אלד חוסייני, המתאר חיי ילד באפגניסטן. בספר יש קטע שהזכרתי בעבר. זהו קטע שבו באבא, האב הנערץ, מדבר עם בנו אמיר. אני מצטט מהספר: “'יש רק שלושה גברים אמיתיים בעולם הזה, אמיר', היה אומר ומונה אותם באצבעותיו: ‘אמריקה המושיעה, בריטניה וישראל, וכל השאר', היה פוטר אותם בתנועת יד ומשמיע נשיפת בוז, ‘הם כמו זקנות רכלניות'".
עד כאן הציטוט. אמריקה לא מושיעה עוד, בריטניה עשתה ברקזיט מהעולם המוסרי, וישראל? מאז הבגידה שלנו בצד"ל, הסכמי אוסלו ופינוי רצועת עזה, ולאור חזונות וחזיונות המנהיגים החדשים שלנו, לא הייתי מציע לראות בנו דוגמה למי שיודע לשמור על עצמו יותר טוב מזקנות רכלניות.
פינת השלולית
ברצוני להביע מחאה. זה בנוגע לסוגיה לשונית שמתפרסמת בספר ״מוציאה לשון - הפתעות מהמגירה הסודית של העברית" בהוצאת עם עובד. הספר יצא לאור בימים אלה, הוא מדובר ונחשף לא מעט, והוא מרתק, מעשיר בכל עמוד וכתוב באופן שנון ונהדר. מי שיקרא על סמך המלצתי זו ולא ייהנה, אני מבטיח לו ספר אחר או שניים. את הספר כתבה שלומית עוזיאל (יש קשר. הדוק). השאלה האתית אם לכתוב בהתלהבות על ספר של אדם שאני מקורב אליו היא שאלה מציקה, אבל אני עונה לעצמי שתלונה בכל זאת מותר לי לכתוב.
יש בספר, בעמוד 96, משהו שאני רוצה להעיר עליו בחריפות. מדובר בפרק הקרוי ״שגיאות עם היגיון״.המחברת דנה בו בכתיב שמופיע בפייסבוק, בטוקבקים ועוד, מילים שאנשים מקלידים ישר לתפוצה, ובלי עורך. היא מציינת בספר: “כך מתברר שרבים כותבים ‘מקרקר סביבה', ו'עיכלו לו את האוטו'".
נתרכז בשיבוש “מקרקר סביבה". כותבת עוזיאל בספרה: “השיבוש ‘מקרקר סביבה' נובע משינויים בהגייה: הצורה התקנית של המילה ‘מכרכר' היא ‘מְכַרְכֵּר', שבה הכ"ף הראשונה רפה (לא דגושה). אבל בפועל, רבים כיום הוגים את המילה כ'מְכַּרְכֵּר' - ומי שרגיל לשמוע אותה כך יתבלבל בקלות רבה יותר בין כִּרכּור לקרקור, או בין מחזר נלהב לתרנגולת".
עד כאן ציטוט מן הספר “מוציאה לשון", ואני שואל: היי, ומה עם צפרדע?
נכון, כאשר רוצים לתאר צפרדע שמחזר בלהט אחרי נסיכה, צריך לכתוב שהוא “מכרכר סביבה", אבל אם טועים וכותבים שהצפרדע “מקרקר סביבה", זו אולי שגיאה בעברית, אבל עובדה בשלולית, וחיזור לא פחות נלהב. הערתי לכותבת הספר, שמכירה היטב את פינת השלולית, והיא אמרה: “טוב, באהבה אין חוקים". הכל נשאר במשפחה.