"חיים, בוא תעשה איתי יוגה", הציע לי חבר ותיק, בן גילי. "זה שינה לי את החיים", הצהיר. "מאז שהתחלתי לתרגל, אני לא אותו בן אדם. נשבע לך. התגמשתי, הנשימות טובות וקלות בהרבה, וה־well being שלי השתפר לרמה אחרת".

הבטתי עליו. סקרתי את חיצוניותו ביסודיות, מלמעלה עד למטה. למראית עין כלום לא השתנה. מדובר בדיוק באותו אדון שהכרתי לפני שהחל עידן היוגה שלו: עדיין יש לו כרס מרשימה ומפרצים בשיער. הבגדים שלבש היו, על אף הערותיי ותחנוני הסביבה הקרובה, צמודים להחריד, ובחזותו לא נרשם שום שינוי פלאי שאפשר לדווח עליו. הדבר היחיד שהתחדש היה השימוש במונחי ניו אייג' מפוצצים, עניין אופייני לגברים בגיל המעבר שמבקשים להראות שהם לא בגיל המעבר. המנטרה על השינוי שהתרגול הספורטיבי הביא לחייו צמחה מזרזיף קלוש למבול של טחינות מוח, עד שהפכה לבלתי נסבלת.

כדי לעצור את השטף ניאותי להצטרף אליו לשיעור ניסיון, מתוך הכרה שאם לא יוגה, יגיעו ריצות מרתון, תחרות "איירון מן" או משהו אחר שאדם שפוי עושה רק מתוך מצוקה גילית עמוקה. הסכמתי ליוגה, כי בשנים שעברו תרגלתי מעט. בזמנו זה לא היה סיפור עבורי להזיז את האצבע לעבר העכוז, את הגב לירך ואת הברך לקצה הראש במנח מוזר. כשאתה בן 22, כל פעילות פיזית, מאתגרת או קשה, היא בסך הכל מכשול קטנטן שעובר בלי זעזועים והשלכות. כלום לא נתפס, ואין כאבים גם בעקבות תנועות לא הגיוניות.

קבענו שאגיע לשיעור פרטי שתיאם עם מורה ידועה בביתו. אחרי ששתיתי קצת בירה ונשנשתי במבה עבשה שמצאתי בארון המטבח שלו, הגיעה מדריכת יוגה צעירה ומרשימה, מלאה ברוח הנעורים ובנחישות שקל למצוא אצל העוסקים בענף. לקחתי מזרן ששימש את אשתי בשיעורי ההתעמלות והנחתי על עצמי בגדי ספורט. גם הקולגה עשה בדיוק את אותו הדבר. שנינו נראינו שלא בטובתנו כמו דמויות אתלטיות ממערכון של הגשש.

כדי לשבור את הקרח, היוגיסטית הדליקה קטורת. העשן הקשה עליי את הנשימה. להבנתי קטורת היא פתרון אלגנטי שמטרתו לחפות על ריחות באושים. התרגול החל כשאני כבר חנוק למחצה. תעבירו רגל לכאן, הורידו אגן לשם, הביטו שמאלה וגלגלו את הקודקוד ימינה. אחרי כל הוראה כזו קול עצם מתפצחת נישא באוויר. קנאק רדף קנאק. בחלוף הזמן החלו להישמע גם צווחות עמומות של כאב וזעקות סביב מתיחת שריר וקריעת גיד.

חברי הוותיק, שהיה פנתר על הנייר ובשיחות סלון, נחשף בזמן אמת כגבר בגילו עם הבעיות שגבר בגילו סוחב. זה אומר בפשטות - אדם שלא יכול לסובב את עמוד השדרה בניגוד לחוקי המשיכה. "איי", הוא זעק בזעם. באותו רגע ממש הספורטאי הפיקטיבי שקע בהתפתלות שהסתיימה רק כשהגיע חצי מסאז' על גבול הטפיחה מצד מדריכת היוגה על כתפיו, שהתעקמו מאז תחילת השיעור.

ברגעים הללו התחלתי לחפף ולקלל. לקלל את עצמי על שהתפתיתי כמו אידיוט לצאת לקרב נגד גילי הביולוגי ולא להבחין בין מה שנדרש לבין מה שאפשר לעשות, בלי להזדקק לאשפוז ארוך טווח במחלקה גריאטרית. בתום דקות ארוכות של סבל, המדריכה רמזה שהסיום קרב והציעה שנשכב על הגב לטובת הרפיה. התבקשנו לבצע מעין אוטוסוגסטיה. למרבה הצער משירדו המגננות, נרדמתי. קמתי רק אחרי שידידי טלטל את גופי והוסיף במבוכה שנחרתי. כשפקחתי את עיניי סופית, גער בי ואמר שאני מתנהג כמו סבא רבא. בשארית כוחותיי נעמדתי, ספקתי כפיים כמהרישי מומחה והודיתי לגברת החביבה על ההשתלמות.

ברגע שיצאה מהדלת, התיישבנו שנינו על הספה באפיסת כוחות, כאילו סיימנו לצלוח את הכנרת. "יש משהו לשתות?", התחננתי בכוחות אחרונים. "רוצה וויסקי? רד בול עם וודקה?", השיב המארח. ואז, למרות ההצעות הגבריות והמסוקסות, ביקשתי סודה. משקה מבוגר מאוד. מאותה נקודה החלטתי שאת שארית השנים שנותרו לי אעשה בלי התכחשות לגילי. כיאה לגבר בעשור החמישי לחייו לא אתבייש בשתיית מים מבעבעים, שהם למעשה הצהרת קשישות גלויה. "א־מחיה", קינחתי בסוף הלגימה, כפי שסבתא נהגה לומר.