1. גם בלי המהומות שהתרחשו סביבה השבוע, פציעתו של בראל חדריה שמואלי כואבת לכל ישראלי. הרי זה חלק מההוויה הייחודית שלנו - יותר משהחיילים רוצים לשמור על אזרחי ישראל, אזרחי ישראל רוצים לשמור על החיילים. הם ילדינו. רק שלאחרונה נראה שחלק מהכאב הישראלי נגרם כי במקום שנתמקד ברגשות הכנים כלפי לוחם צעיר שנפצע קשות, אפילו הערך הבסיסי הזה מתכופף בפני הזילות הפוליטית.
שניים גירדו לנו את הכאב הזה השבוע: נפתלי בנט ובנימין נתניהו. בנט עבר שיעור בשיחה שניהל עם אביו השבור של בראל, כשקרא לבנו בשם אחר. לכאורה זו הייתה משימה לא נעימה על ה"טו־דו־ליסט" שצריך לסמן עליה וי, אבל גם מסוג הדברים שראש ממשלה צריך לבוא אליהם הכי מוכן, דרוך ורגיש. לא לשם הניצול הפוליטי העלוב, אלא לשם הבנת ההשלכות של כל החלטה והחשיבות של נפש אחת של חייל. מותר להניח שאחרי מה שקרה השבוע בעקבות שיחה שלא הוכן אליה כראוי, את השיעור הזה בנט למד.
אחריו הגיע נתניהו, שניסה לעשות סיבוב פוליטי על השגיאה של בנט, ולכאורה להוכיח כי "הוא יותר טוב". בניגוד לחוסר הניסיון של בנט, נתניהו סובל מעודף ניסיון. הכל אצלו משחק מתוזמן, והוא בא להשמיע טקסט של שחקן אופי, לא להקשיב. כמובן שהשיחה הוקלטה למען היח"צ הקדוש מכל, וזאת בדיוק הייתה הבעיה. הרי מדובר בשיחות של אכפתיות אמיתית, שאמורות להיות פרטיות ואינטימיות, ולכן שניהם כשלו. ההקלטות דלפו לרשת, והתקשורת שוב נגררה אחרי הקטטה הפוליטית המכוערת, ומרוב כותרות שעסקו דווקא בה, אף אחד כבר לא באמת זכר את החייל.
לתקשורת הממוסדת יש הכוח להציע סדרי עדיפויות ערכיים יותר מהרשתות, אז למה להעצים את אלה הקלוקלים של הרשת במקום לתקן אותם? אחרי שהוזלנו את השואה למוצר במבצע שאפשר לשלוף בכל פעם שמישהו לא בא לך טוב בעין, כדאי לעצור ולחשוב, כדי שזה לא יקרה גם בכל מה שקשור לחיילי צה"ל.
2. גם שרת התחבורה מרב מיכאלי הצליחה לעלות השבוע אל מעל הרף הנדרש כדי להתבלט בתוך ים החדשות. אבל השאלה המתבקשת היא - לשם מה? כל התקשורת געשה סביב נסיעתה לארה"ב בניגוד להמלצות, ואז חזרה בה ברוורס כעדר דורסני ושועט כשהתברר שהנסיעה הייתה לצורך הולדת בנה בהליך פונדקאות. איזו התרגשות! עוד לפני שנגמרה הסערה, ה"דיון" קיבל טוויסט - האם זה בסדר שמיכאלי הובילה במשך שנים קו פמיניסטי שהוא אנטי־משפחתי ונגד ילדים, ובסוף בגדה בנשים שקיבלו ממנה השראה וחזרה בה? או שלכל אדם יש זכות לשנות את דעתו? ועוד כהנה וכהנה התפלפלויות.
נחמד שהיה לנו עם מה להתעסק, אבל בסוף נשארנו עם מדורת הבלים, ושכחנו שמיכאלי היא לא כוכבנית אינסטגרם. היא פוליטיקאית, ועכשיו היא גם שרת התחבורה, והיא צריכה להימדד בעשייה ובקידום יעדי המשרד שלה. אם במקרה, על הדרך, היא גם תקדם אג'נדות חברתיות ראויות - מה טוב (ואפשר כמובן להתווכח על ההגדרה של אג'נדות חברתיות ראויות). אבל אם במהומות כאלה יסתכמו כל הישגיה, ולא במדדים של קידום התחבורה בישראל, המשמעות תהיה שהיא נכשלה בתפקידה.
אז מה נתן לנו הסיקור התקשורתי האינטנסיבי בנושא? עם כל הכבוד למובילות חברתית, פוליטיקאים שעושים רעש לא בהכרח עושים עבור הציבור. בסוף, בעמדות הציבוריות הבכירות אנחנו צריכים אנשים שיודעים לעשות. שיודעים לנהל, להציב יעדים ריאליים, לתכנן נכון, להזיז דברים, להניע תהליכים. בעצם, זהו גם פמיניזם אמיתי - נשים שמזיזות דברים ומגיעות להישגים ותוצאות. כך שמבחינה ציבורית, ספק אם מדינת ישראל הפיקה משהו מעבר לרעש מהסערה הזאת.
3. באופן כללי, נראה שהקקופוניה התקשורתית סביבנו הפכה לכזו שבמקום להבליט את הנושאים החשובים, מטביעה את מרביתם בים הסערות. ככה זה כשכל אחד מנסה להתעלות מעל הרעש - בכל פעם צריך להרים את הרף עם איזו פרובוקציה, או לגרור את הנושא לקונפליקט שאינו באמת רלוונטי. אבל מתישהו הרמת הרף כבר לא בהכרח גורמת לזעזוע, אלא להפך. יותר מדי רעש בסוף גורם להתנתקות ולאדישות.
קחו לדוגמה את היחס שלנו לרופאים. ממחיאות כפיים במרפסות עברנו לחוסר עניין מוחלט בצוותים הרפואיים המותשים, שנמצאים בחזית המלחמה במגיפה כבר יותר משנה וחצי. מנהלי בתי החולים הציבוריים עברו השבוע למתכונת שבת, כמחאה על תוספת תקציב מובטחת שלא הגיעה. לא נראה שלמישהו היה אכפת. אנחנו בשיא המגיפה, אבל הנושא לא היה סקסי מספיק, נבלע בים המהומות ולא חצה את רף הרעש.
אולי זה גם ההסבר לנונשלנטיות כלפי הקורונה, שעדיין קיימת במקומות מסוימים. מי שעוקב אחרי מספר המאומתים היומי, שהגיע ל־10,000 השבוע, מתקשה להבין איך חלק מאיתנו פשוט חיים בהכחשה. זה אומנם פחות גרוע מכפי שהיה לפני שבועיים, אבל גם השבוע לא היה נדיר להיכנס לחלל סגור ולמצוא את עצמך היחיד שטורח לעטות מסיכה.
קמפיין החיסונים בעיצומו, נלחם כדי להתבלט מעל רף הרעש. בינתיים זה עובד. אבל הלימודים אמורים להיפתח בעוד שבוע, ו־13% מהמורים במערכת החינוך לא התחסנו. למעלה ממיליון ישראלים עדיין לא התחסנו אפילו פעם אחת, ובניגוד למה שנדמה, הם לא מקשה אחת. חלקם באמת מתנגדי חיסונים אידיאולוגיים, אבל לחלקם יש חשש בגלל בעיות בריאות, ולאחרים פשוט אין נגישות. התקשורת מסקרת בעדריות ובליבוי קונפליקטים, וייתכן שבכך היא מפספסת את היכולת שלה להגיע לרבים מהם ופשוט להעביר מידע.
אי אפשר לפתור כל דבר רק על ידי צליבה וליבוי זעם. זו דינמיקה אימפולסיבית של רשתות, לא של גופים עם היררכיות, איזון, עורכים ועיתונאים מקצועיים. חלק מהציבור גם התעייף מהקקופוניה ופשוט התנתק והפסיק לעקוב. מי שהתנתק לא רואה את המדדים היומיומיים, את ההצהרות ומסיבות העיתונאים, את המסבירים הלאומיים ואת הפרשנויות. מרוב מהומות ורעש שכבר לא ניתן להכיל, משהו מתהפך ומוריד את הקשב. להתנהלות הזו יש מחיר.
בניגוד לאמונה שזאת הדרך של אמצעי התקשורת לשרוד ב־2021, דווקא יש צמא למשהו אחר, מתון יותר, שקול יותר. כשכולם נגררים לסנסציות, יותר אנשים מחפשים מידע אמין. הפודקאסט "אחד ביום", שמעמיק כל יום בנושא אחד, הוא בדיוק כזה, והשבוע פורסם שהוא ההסכת המואזן ביותר בספוטיפיי. מסתבר שהיגררות אחרי הרשתות החברתיות היא לא הדרך היחידה להשיג רייטינג.