הניפוח המכוון של שיחת ראש הממשלה נפתלי בנט עם יוסי שמואלי, אביו של בראל חדריה שמואלי שנפצע בגבול רצועת עזה, הוא פיגוע כפול.
לא רק שתקרית מיותרת אבל פעוטה נופחה לממדים אסטרונומיים כדי לפגוע בראש הממשלה, האחראים לניפוח הסיטו את תשומת הלב ממה שבאמת צריך להיות על סדר היום.
כך נפלנו פעמיים – קיבלנו פרק נוסף בסדרת משדרי השנאה שעורכים הביביסטים נגד בנט ועדתו, ובד בבד לא שמנו את האצבע על המלכודת שבה אנחנו מצויים בגבול עזה. שוב פספסנו את אבחון המחלה הכרונית, שהפעם גרמה לפגיעה החמורה בחייל צה"ל.
לכן חשוב קודם כל לאתר את מרכיבי הגולאש שבישלו במטבחי תשלובת נתניהו, להפריד בין השיחה עם האב לבין עצם המדיניות שהביאה לפגיעה בבן.
והשיחה עם האב היא לא יותר מאנקדוטה, שפורסמה בידי "ידיד מושבע" של הממשלה הנוכחית – "הצל", הושמעה בכוונה עד אין קץ וזכתה למשמעויות מיתיות מעוותות על ידי שפוטי נתניהו. אחד מהם, שרון גל, אפילו שאל ברדיו אם צריך להמשיך לקרוא לבנט ראש ממשלה אחרי המעידה הלשונית הזו.
רק שבעובדות עצמן אין כל דרמה - ראש הממשלה התקשר לאביו של פצוע צה"ל, 24 שעות לאחר הפציעה. זה מעשה ראוי ונכון, לא מובן מאליו. ומה נעשה, ראש ממשלת ישראל הוא תפקיד לחוץ, בנט התבלבל בשמות ולא עודכן מבעוד שיחה במצב הפצוע.
והרי כל מטרת הטלפון הייתה להביע אמפתיה ולחזק, לא יותר מכך. בוודאי שלא להתווכח עם זעקות והאשמות של הורי חייל המתנדנד בין חיים ומוות, זעקות שאפשר להבין וחייבים להכיל.
רק שבצר להם, גיסות נתניהו ברשתות ובתקשורת עטו על האנקדוטה השולית הזו כדי לתדלק את המסע השיטתי שלהם לשלילת הלגיטימיות של הממשלה והעומד בראשה. שום אינפורמציה או ביקורת לגיטימית לא היו כאן, אלא רק עיוות מכוון, חלק ממסע הסתה שיטתי שלא בוחל באמצעים.
המחדל האמיתי
רק שאשמת הביביסטים חמורה בהרבה. הם אחראים גם לכך שלא נערך הדיון הנוקב המתבקש, בגלל מסך העשן שהם יצרו. כי צריך היה לשאול שאלות קשות ולהסיק מסקנות מהסקנדל האמיתי – מהמצב ומהפקודות שגרמו לצלף של מג"ב להיות חשוף לאקדח של חמאסניק. מהעובדה שלא התירו לחיילים לירות ולהרחיק את הפורעים מהגדר.
רק שהביביסטים לא באמת רצו דיון ענייני, כי שוב הייתה צפה אשמת נתניהו. החל מהאחריות שלו כמי שהצביע בעד ההתנתקות, ועד לאשמת המדיניות שהוא יישם והשריש ב־12 השנים האחרונות. מדיניות שמנציחה את תוצאות האסון שהמיטה עלינו ממשלת אריאל שרון, שבה היה נתניהו שר מרכזי.
שרון הוא האשם המרכזי, אבל תחת נתניהו עוצבה מציאות ההפגנות האלימות על הגדר, סבבי הטילים, האימה והחידלון בדרום, כולל מזוודות הכסף הקטאריות. בכל זה לא רוצים הביביסטים לעסוק, עדיף להפוך מעידה לשונית זניחה של ראש הממשלה לשטניות בהתגלמותה.
רק שאשמת נתניהו והליכוד במשמרת שלהם לא מנקה את הממשלה הנוכחית מהחובה לשנות מהיסוד את המציאות בדרום. קודם כל ברור שבראל חדריה שמואלי נפגע ממה שמכונה "כשל מבצעי" חמור, באשמת הקצינים שנתנו את הפקודות.
אבל הבעיה רחבה בהרבה, והיא מגיעה מלמעלה, משר הביטחון וכן, גם מראש הממשלה. לפי העדויות מהשטח, ללוחמים קשרו את הידיים ונאסר עליהם לעשות את המובן מאליו – למנוע מהמתפרעים להתקרב לגדר, גם באש.
זוהי תסמונת ארוכת שנים בגבול הדרומי, כמו גם ביו"ש, תסמונת שימיה מתקופת יצחק רבין ושמעון פרס, בואכה אהוד ברק, דרך נתניהו, ועכשיו מסתבר שהיא פגעה גם בבנט. לכן, בצדק הודיע חייל מילואים בשם מור דובער שאם יורו לו לנצור אש בנסיבות שכאלו, הוא יסרב פקודה ויירה.
רק שגם השאלה – לירות או לא לירות, היא נקודתית ומיקרו־טקטית. המחלה היא אסטרטגית, והיא נובעת ממאזן האימה מול חמאס ומהסכמי הכזב עם אש"ף, היושב ברמאללה. חמור מכך, הוראות הפתיחה באש המסרסות מחוברות תמיד לתמונה המעוותת הגדולה.
עכשיו מנסים להגיע ל"הסדרה", אותו סוג של כניעה לארגון הטרור של חמאס. ובד בבד ראש הממשלה בפגישה ראשונה בבית הלבן, וכרגיל צץ חיבוק דוב מצרי, שנועד לפתות אותנו לנצור את האש מול האויב.
חייבים להודות ולהפנים, העיוות כולו נובע מהמשוואה שנוצרה מאז הסכמי אוסלו, ובדרום במיוחד מאז הבריחה מעזה והקמת מדינת הטרור בידי שרון. את המשוואה הזו חייבים לשנות, וספק רב אם הממשלה בהרכבה הנוכחי יכולה לעשות את זה. חובת ההוכחה על מנהיג ימינה.
גאונות ושנאה עצמית
האם ידעתם שהגלולה המפורסמת נגד הריון הומצאה על ידי יהודים, שמלכת הקוסמטיקה הראשונה הייתה יהודייה, שעירוי הדם שאפשר את הניתוחים המודרניים הוא פרי מוח יהודי? כך גם מנוע הבעירה הפנימי, כך ממציא בנקאות ההשקעות, שלא לדבר על מי שהגתה ויישמה את הסלבריטאות, שרה ברנר, ומי שבנו את תעשיית הקולנוע בהוליווד.
העובדות הלא ידועות והנשכחות האלו, ועוד הרבה יותר, חבויות בין דפיו של ספר שפורסם לאחרונה מעטו של נורמן לברכט, יהודי בריטי, תחת השם "גאונות וחרדה". לברכט סוקר את מאה השנים שבין אמצע המאה ה־19 לאמצע ה־20 ומשרטט הישגים בלתי נתפסים לצד מתח וסתירות קיצוניים, כולל שנאה עצמית והרס פנימי עוצמתי. הכל בתוך העולמות היהודיים.
הספר גם גודש מכמנים מהדמויות הידועות ביותר - איינשטיין, פרויד, קארל מרקס, פרוסט, קפקא, מאהלר, מנדלסון, גרשווין, מודיליאני ועוד רבים. יהודים שלקחו חלק מכונן בבניית הציוויליזציה והמדע המודרניים ושינו את העולם.
אבל הוא גם חושף את הצדדים האפלים והחולים. את היהודי פריץ הבר שהמציא את הגז שחנק את לוחמי המערב במלחמת העולם הראשונה, שממנו פותח הציקלון בי, מה ששימש לימים לרצח העם בתאי הגזים.
הוא סוקר את מעשי הרצח והשנאה העצמית של לייב ברונשטיין – היהודי הכשר שנודע בשם לאון טרוצקי, מראשי המהפכה הקומוניסטית. הוא חושף כיצד זיגמונד פרויד אסר על אשתו להדליק נרות שבת, וניסה לפגוע בדת ובלאומיות היהודית. שלא לדבר על היהודי חוזה העתידות, אריק יאן הנוסן, ששירת את הנאצים וחזה את עלייתם לשלטון, מי שגם הוא נרצח לימים על ידיהם.
הספר מתעד את הקריעה הפנימית שיצרה האמנסיפציה של המאה ה־19, שאפשרה ליהודים לצאת לחברה הכללית, אבל הולידה את האנטישמיות המודרנית והביאה את האסונות הגדולים מכל, כולל השואה.
המחבר, לברכט, סבור שהחרדה והקריעה אצל היהודים לא הסתיימו, למרות הקמת מדינת ישראל. הוא טועה לגבי יהודי ארץ ישראל, שאומנם יש להם קשיים אמיתיים, אבל מהקריעה הפנימית בזהות הם נגמלו. הוא צודק במיוחד לגבי יהודי ארה"ב. מי שהעיוות הגדול במיוחד שלהם התבטא בהצבעה מאסיבית דווקא עבור מי שניצבים נגד מדינת היהודים.
רק שכל עולם החרדה והעיוות הזה עתיד להיעלם סופית. כי בניגוד למצב באירופה של המאה ה־19 ותחילת ה־20, היום יהודים יכולים להתבולל, והם עושים את זה בהיקפים אדירים. כך שמסיבות רעות מאוד, גם הקריעה הפנימית הזו תיפתר בתוך דור או שניים.