חשוב ורצוי להביע דאגה מהגידול בתקריות אנטישמיות שנרשם בארה"ב לאחרונה ולבטא שותפות אחים למועקה שהגידול גורם לקהילה היהודית הגדולה בארה"ב. לא פחות חשוב ורצוי לגלות קור רוח, הישענות על המציאות היומיומית וזהירות מהיגררות להערכות מוגזמות ופחדים.
במאמר דעה שפורסם אתמול במגזין היומי של "מעריב" הביע כותב בשם אדם מילשטיין דאגה מהגידול באנטישמיות ומבטא חרדתו ממצבם של יהודי אמריקה. הוא עשה זאת באופן מוגזם ביותר, בהגדרה הזויה של "איום קיומי על הקהילה".
אינני יודע מתי יצא לאדם מילשטיין לנסוע ברכבות התחתיות F או D המקשרות בין ברוקלין קווינס ומנהטן. בשעות העומס בבוקר ובערב הרכבות האלה מלאות באלפי יהודים ויהודיות הממהרים למקומות עבודה במנהטן. הגברים בחלקם הגדול דתיים וחרדים, לרבים מהם ציציות מבצבצות החוצה משיפולי מכנסיהם. לא מעטים מהם מגודלי פאות.
אחדים יושבים ומעיינים בגמרות ובספרי קודש. לא ידוע על שום מקרה או תקרית שאחד הנוסעים או אחת מהנוסעות הותקפו מילולית או פיזית. זה לא נכון, מר מילשטיין. יהודים בניו יורק אינם "פוחדים ללכת ברחוב בלבוש או סממנים יהודים או לדבר יידיש". אינני יודע מתי יצא לך ללכת ברחוב בניו יורק. אני עושה זאת לעתים מזומנות ובסביבות שאינן בדיוק מאוכלסות ביהודים. אין שום פחד, שום חשש, שום הרגשה בלתי נוחה.
אני לא מכיר אף לא יהודי, אף לא יהודייה שלא יוצאים לרחוב מפחד. אני מתכוון גם ליהודים חסידים שבשבתות וחגים לבושים קפוטות וחובשים שטריימלים ובדרכם לבית הכנסת או לשטיבל עוברים ברחובות שהרוב הגדול של דייריהם לא יהודים.
נכון, יש באחרונה גידול בגילויי אנטישמיות בארה"ב. חמור יותר, ישנה עליה באופי הקיצוני והאלים של הגילויים. אבל זה לא מדוייק, מוגזם באופן פרוע לקבוע ש"חברי הקהילה היהודית חיים תחת איום של אלימות אנטישמית". איפה אתה חי, מר מילשטיין?
כמי שעוקב מקרוב, באופן קבוע אחרי חיי הקהילה בניו יורק, אני יכול לעדכן את מר מילשטיין שאפילו התפשטות מגיפת הקורונה האיטה, עיכבה ועצרה את זרם החיים, הפעילות והשגרה בחיי הקהילה רק באופן זמני וארעי. גם זה כבר עבר וחלף. כמעט כל הפעילויות, העשיות החברתיות, המפגשים שנעשים במסגרות ארגוניות מקומיות חזרו לשגרה ולמציאות הקהילתית.
במיוחד מורגש הדבר במגזר הדתי, חרדי והחסידי. "עוד לא היה קיץ כל כך דינמי, עירני ותוסס במקומות הנופש המקובלים בציבור החרדי והחרדי בניו יורק כמו הקיץ השנה", אמר עסקן קהילתי בברוקלין.
גידול בגילויי אנטישמיות הוא תופעה לא חדשה. זה קורה אחת לכמה שנים. בשנת 2017 נרשמה עליה מדאיגה בתקריות נגד יהודים ונגד מוסדות יהודים בארה"ב. מה שמחמיר ומדאיג בגידול הנוכחי שהוא גם ואולי בעיקר תוצאה של התעצמות הקיצוניות, הגזענות, השסע והלכי הרוח של שנאה והסתה בחברת האמריקאית. סקר של מכון גאלופ גילה כי מזה שנים רבות לא שררו ולא הורגשו גילויי גזענות, איבה וריחוק בין שחורים ללבנים בארה"ב כמו בשנתיים-שלוש האחרונות.
אנטישמיות תמיד הייתה בארה"ב ותישאר, נוהג להסביר אברהם פוקסמן, שהנהיג כמעט יובל שנים את הליגה נגד השמצה. "אבל היא פעלה בהסתר, בהיחבא מתוך חורים שחורים. מה שקורה באחרונה שהאנטישמיות זקפה ראש וחדרה לזירה הפנימית. זאת תוצאה של הלכי רוח קיצוניים, של הצהרות שנאה נגד מהגרים, נגד בני מיעוטים שאפיינו את הדייר הקודם בבית הלבן"
מפגש הפסגה שהתקיים בבית הלבן בהשתתפות הנשיא ג'ו ביידן וראש הממשלה נפתלי בנט היה מפגן של ידידות, של הבנה והוקרה הדדיים. תרופה ידועה, יעילה ומועילה גם נגד אנטישמיות.