מציתי השריפות בהרי ירושלים טרם זוהו רשמית, אף שלי לפחות אין הרבה ספקות למי ולאן מובילות העקבות. לעומת זאת, זהות משגרי בלוני התבערה מעזה ידועה לחלוטין, מה שבין היתר מעלה את השאלה: כמה זמן עוד יתייחסו אליהם ולמתפרעים האחרים ליד הגדר כאל "מפגינים" ולא כאל טרוריסטים לכל דבר ועניין, כפי שקובע גם המשפט הבינלאומי?

אך הלהבות שראינו בשבועות האחרונים, וגם לפני כן, בהרי יהודה מצביעות על משהו הרבה יותר עמוק ויסודי: הניכור של מבעירי היערות והשדות כלפי הארץ שהם טוענים בכזב לבעלות עליה; אדרבה, הם מוכיחים שזו איננה ארץ אהבתם ומפגינים את זרותם האינהרנטית כלפיה. מי שבאמת אוהבים את ארצם ומרגישים חלק ממנה לא פועלים להשחתתה. מי שעושים זאת אינם אדוני הארץ, אלא לכל היותר דיירי משנה או גרוע מכך, פולשים.

בעצם זה איננו צריך להפתיע איש. מאז כיבוש הארץ בידי שבטי הבדואים יוצאי המדבר הערבי במאה השביעית לספירה, ולאורך כל תקופת השלטון העותמאני שנמשך עד 1918, הארץ הפכה בהדרגה מאדמה פורייה לארץ צחיחה ורקובת ביצות.

מפגינים פלסטינים בעצרת חמאס ברצועת עזה (צילום: רשתות חברתיות ערביות)
מפגינים פלסטינים בעצרת חמאס ברצועת עזה (צילום: רשתות חברתיות ערביות)


גם אם לא נתייחס מילולית לתיאור המקראי של "ארץ זבת חלב ודבש", הרי שבתקופה הטרום־מוסלמית, ארץ כנען אכן הייתה ידועה בפוריותה והתקיימה בה חקלאות יהודית ענפה שגם התבטאה, כפי שהסבירה מור אלטשולר במאמרה ב"הארץ", במדרגות שבנו היהודים במורדות ההרים. אומנם לא כל תופעות המדבור הן מעשה ידי אדם, אבל להזנחה מתמשכת ולזלזול בטבע יש תרומה משמעותית להתפשטותו ההרסנית, וכך היה בארץ ישראל בתקופה המוסלמית.

השינוי בא רק עם חזרת העם היהודי לארצו באמצע המאה ה־19. כשהסופר היהודי־בריטי ישראל זנגוויל כתב "ארץ ללא עם ועם ללא ארץ", כלומר ארץ ללא העם היהודי, לא הוא ולא מנהיגים ציונים אחרים התעלמו מהעובדה שבארץ חיו כ־400 אלף ערבים, רבים מהם, אגב, מהגרים או צאצאי מהגרים ממצרים, מצפון אפריקה, מבוסניה ומאזורים שונים ברוסיה, שעזבו את מולדתם בגלל מגיפות שפרצו שם או בגלל מאורעות פוליטיים שונים.

אלא שלערבים שחיו בארץ לא היה כל ייחוד לאומי, לעומת בני העם היהודי שלמרות אלפי שנות גלות במקומות שונים, מצפון אירופה ועד מזרחה, ממרוקו ועד תימן, מעולם לא איבדו את הכמיהה לארצם או את זהותם כעם.

תהליך גאולת הארץ התחיל במאה ה־19 עם רכישת הקרקעות בידי משה מונטיפיורי, נמשך עם העליות הציוניות החל מסוף אותה מאה ועם פעולות ההתיישבות של הברון רוטשילד ובמידה פחותה של הברון הירש. הארץ שינתה את פניה, וזה נמשך ביתר שאת עם גלי העלייה השונים ומפעל ההתיישבות הנרחב.

ייבוש הביצות החזיר מאות אלפי דונמים של קרקע לחיים; התפתחה חקלאות מתוחכמת שבלמה את התפשטות המדבור, ומפעל הייעור של הקרן הקיימת הביא לא רק לשינוי הנוף, אלא גם לשינוי האקולוגיה. "כיבוש השממה" לא היה רק שמה של תערוכה ב־1953, אלא מבצע מעשי להחזרת אדמותיה של ישראל לפריחתן הקודמת. כשג'יימס בייקר, מזכיר המדינה בממשל בוש האב, בא לראשונה לישראל, הוא סיפר לנו שהדבר שהרשים אותו במיוחד בזמן הטיסה ארצה היו חילופי הצבע שראה מחלון המטוס, מהצבע החום ששלט ברחבי מצרים לירוק הבוהק בישראל.

בישראל חיים מאות אלפי אזרחים ערבים נאמנים, שבוודאי אינם מזדהים עם מעשיהם הנפשעים של מבעירי השדות והיערות, ויש לקוות שהם יוקיעו אותם.