סמיכות בין ראש השנה של הכדורגל, שחל בשבת שעברה, לבין ראש השנה היהודי שיחול בעוד ימים, היא הזדמנות טובה לצלול אל המנגנון המוזר שיוצר אצלנו את תחושת האופטימיות, כלומר הסתכלות קדימה בתקווה שגם מחר יהיה טוב, אולי אפילו טוב יותר. אם אתה נמנה, כמוני, עם המאמינים שמחר יהיה טוב יותר, תגלה שהנך מוקף באויבים. לא רק כוחות שמרניים קלאסיים (שאליהם תכף נגיע), אלא גם אנשים שמחזיקים בהשקפת עולם פרוגרסיבית לכאורה, אבל הפכו את הפרצוף החמוץ לאומנות.
מה שהחל כביקורת לגיטימית על הא ועל דא, מהסוג שמבדיל בין הכסיל לאדם החושב, התפתח לביקורת כמעט כלפי כל דבר שזוכה לתמיכת הרוב או להצלחה: רשת בתי קפה מצליחה עם 100 סניפים, שבה רגלם לא תדרוך לעולם; קבוצת ספורט או איש עסקים שהצליחו "מדי"; או אפילו ראש ממשלה אהוד. הכלל ברור: אם זה טוב מספיק בשביל הרוב, זה לא מספיק טוב בשבילם.
האופטימיות היא חסרת בסיס רציונלי ככל שמדובר בחיי הפרט. הרי איש מאיתנו לא יכול לשער שמחר יהיה טוב יותר. אבל - וזה אבל גדול - בראיית דברי ימי האדם, האופטימיות היא התכונה המבוססת ביותר בתולדות האנושות. אני לא כופר בכך שייתכן שהיה אדם קדמון מאושר, אבל אני די סגור שחיינו כיום (בהכללה כמובן, כי גם להיסטוריה יש רגרסיות, לפעמים מטורפות וממושכות) טובים יותר מאשר אלה שהיו להורינו - ומהם אחורה, עד לשחר ההיסטוריה.
זה לא אומר שצריך להקל ראש בהתחממות הגלובלית למשל, או בהתנערות המסוכנת של רבים בעולם מהליברליזם שמשל בכיפה מאז מלחמת העולם השנייה (וכלקח ישיר ממנה!), או בהתפוצצות האוכלוסין או מאיראן גרעינית - אבל צריך להבין שגם תקופה של כמה שנים רעות היא בדרך כלל פתח לעתיד טוב יותר. דברי ימי האנושות, כלומר 5,000 השנים האחרונות, גם משנדמו לפעמים כרצף של טרגדיות, הובילו תמיד למחר טוב יותר.
אפשר שהאופטימי היה צריך לצפות למאבק מול כוחות שמרניים, מי שבטוחים שהולך ופוחת הדור ועלינו לשמר ערכים מסורתיים בטרם נחזה בחרון אפו של אל קנאי. אבל כאן מגיע הקסם של הדת (כמעט כל דת): אם רק תאמין מספיק, יהיה טוב. שמרנים הם אנשים שעם חלקם יש לי חילוקי דעות קשים, מהרמה המדינית, דרך החברתית־לאומית ועד להלכות היומיום, אבל בסופו של דבר האמונה החילונית שלי במחר טוב יותר, אמונה שאני מחזיק בה גם כשהמציאות טופחת על פניי, פוגשת את האמונה הדתית שלהם, שלפיה בעזרת השם יהיה טוב.
מה קרה בינתיים לחבריי, האופטימיים הגדולים של העבר, אלה ששרו "שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות" ושרו "שיר לאהבה ולא למלחמות"? הם נעלבו כשהמציאות לא יישרה קו עם החזון שלהם (משל היו פנאטים דתיים!), והחלו לשנוא את כל מה שאהוב על הרוב. מרד שאצל חלקם הוביל להחלטה שלא להביא ילדים לעולם הנורא הזה.
ייאמר מיד: כליברל אני מכבד את זכותו של כל אדם לקבל החלטות לגבי הדרך שבה יחיה את חייו, למשל לבחור בחיים שאין בהם המשכיות. אין לי בעיה עם אנשים שלא בטוחים שהם מסוגלים להיות הורים. הבעיה שלי היא עם אלה שכורכים את ההחלטה הזאת עם אידיאולוגיה פסימית על עתיד האנושות. זה כל כך מטומטם בעיניי (גם אם לגיטימי, כאמור), לא רק מפני שבהלך רוח כזה אפילו הם עצמם לא היו נולדים, אלא בעיקר מפני שבראייה היסטורית העמדה שלהם פשוט לא מחזיקה מים (ושוב נדגיש, הכוונה היא לא לוורשה, 1939).
איך זה קשור לראש השנה, קל וחומר לפתיחת עונת הכדורגל? אלך מן הקל אל הכבד: אני אוהד של הפועל חיפה ואיני זוכר אפילו עונה אחת שנפתחה מבלי שאאמין שקבוצתי תהיה האלופה. העובדה שבמשך 97 שנות קיומו של המועדון (מ־1924) זה קרה רק פעם אחת (1999), לא גרעה מאמונתי שהדבר אפשרי, עד שהאמונה כשלעצמה היא המגדירה אותי כאוהד.
הוא הדין לגבי ראש השנה: אני לא מאמין באמת שטבילה של תפוח בדבש ואיחולי שנה טובה יכולים לשנות את המחר כהגדרתו. אבל העובדה שבמשך אלפי שנים יושבים יהודים ביום הזה ומאחלים זה לזה שנה טובה, בטוח תשנה לטובה את המחר כהווה־מתמשך, וזו נשמת אפה של היהדות, הרבה יותר מהקפדה על קלה כחמורה. הוא הדין לגבי ילדים: ילד חדש כמוהו כעונת כדורגל חדשה או כשנה חדשה, הוא הבטחה למחר טוב יותר, הוא האמונה עצמה - דתית או חילונית למהדרין, כשלי.
אדם שמחזיק בדעות פרוגרסיביות ומחליט שלא להביא ילדים לעולם (שוב אדגיש: לא ברמת ההחלטה האישית, אלא כחלק מאידיאולוגיה קודרת), הוא בעיניי כאדם דתי שאוכל צ'יזבורגר בין "כל נדרי" לתפילת נעילה.