אבא שלי אומר שמי שצוחק במוצאי השבת, יצחק כל השבוע. כששאלתי אותו למה דווקא במוצאי השבת, ענה שכדי שיתחלף הקודש בחול, שערי השמיים נפתחים לרווחה כך שיתאפשרו יציאה וכניסה, ועל הדרך, צחוק (במיוחד כזה של ילדים) יכול להתפלח ולהגיע לאוזניו של הקדוש ברוך הוא.

הייתי ילדה כשנשארתי לשבת עמו ליד שולחן השבת, שעה שכולם אצו רצו לקערת הפירות שחתך מבעוד מועד ולנעימת "אולפן שישי", שכבר נשמעה ברקע. אלו היו ימים אחרים, תמימים יותר, שבהם מהדורת החדשות החגיגית של שישי עסקה פחות בטרגדיות ויותר בכתבות נחמדות, מצחיקות, מעניינות. כל פרט שהוא נתן לי על פרשת השבוע, על מנהגים, על דמשק עיר הולדתו ועל הבריחה ארצה דרך יערות וכפרים, גמעתי בחדווה. מדי פעם קם להביא לנו כמה חתיכות מלון מהשולחן, מזג לי קריסטל ירוק (איך אהבתי את המשקה הזה, בפוקס אני עדיין חיה) והמשיך לספר לי. ידעתי שהוא מגזים, בדיחה קבועה שחוזרת אצלי בהרצאות היא שכל פעם ששואלים את אבי מה הוא עשה בצבא, הוא מתפאר ואומר שהוא נהרג במלחמת ששת הימים כדי להציל את חבריו.

פעם אהבתי את אבי יותר, אני לא מתביישת להודות בזה. הוא היה המקלט שלי, החדר האטום בפני הטילים שהייתה שולחת עליי אמי. טוב נו, כשיש לך בעל (לימים גרוש) שאת שונאת ושניכם מביאים יחד לעולם ילדה שדומה לו כמעט בכל, גורלה נחתם באותו הרגע. הוא היה מאביס אותי באוכל בכל פעם שהיא הייתה צועקת עליי או מכה אותי. לוקח אותי לסיבובים במוניות שלו (“היום זה רק את ואבא") ובכל זאת לא מוותר על נוסע או נוסעת שנקלעו בדרך. “זו הבת שלי, תעלה", היה צועק מחלון המונית ומחריש את אוזני השמאלית. אם היה “עמך", אחד משלנו, אבי היה מספר לו את רצף הבדיחות הסקסיסטיות השחוקות כל כך שלו (“אלוהים השאיר לי חשק אבל לקח לי את הנשק", “מה עושה החלוץ כשהוא בא לקיבוץ? הוא בא לקיבוץ רוצה לאכול, רואה בחורה שוכח הכל", “אל תשאל מה קרה, חמותי בהריון ממני", “תנו לגבר הספרדי וודקה ולגבר האשכנזי חלב"). בדיחות דביליות, שסביר להניח שאם היום היינו בסוף שנות ה־90, אבא היה עובר שיימינג ברשתות החברתיות בכל דקה וחצי.

אף על פי ששמעתי את הבדיחות הללו עשרות פעמים, ברגע שהבחנתי דרך הראי בצחוקו של אותו הנוסע, צחקתי מיד גם אני. אם הנוסע היה פחות “עמך" ויותר “עורך דין" (ככה הגדרנו אותם), מבקש מאבי להנמיך את הווליום של הרדיו, לא לדבר בקול רם ובודק שכל פנייה אכן נחוצה ולא דופקים אותו, המשחק היה אחר לחלוטין. מבדיחות העברנו את הכל לטרגדיה על חשבון הנוסע.

אבא שלי: “מרסל, מתי היא אמורה להשתחרר?".
אני: “מי? אמא?".
אבא שלי: “כן".
אני: “ב־14 לחודש, אבל שולחים איתה סוהרת צמודה".
אבא שלי: “מפחדים שהיא תברח שוב?".
אני: “כן, בפעם האחרונה היא לא רק ברחה, היא גם שדדה את הבנק ההוא, זוכר?".
עוד לא הייתי בת 12 כשניהלנו את הדיאלוג השקרי הזה, כל מה שיכלתי להקצין, הקצנתי, וכל זאת ועוד בשביל לראות את פניו המחווירים של עורך הדין שישב מאחור.
אבא שלי: “הפעם לא להצטרף אליה לשודים, בפעם הקודמת בקושי הוצאתי אותך מזה!".
אני: “אני חייבת, אבא, איך נביא פרנסה הביתה?".
אבא שלי: “בסדר, אבל תנסי לא להיתפס".

היום שיחה שכזו לא הייתה עובדת על אף אחד, הרשת מוצפת במתיחות כאלו, ואנשים חכמים וציניים פי כמה, אבל אז, "עורך הדין" הנאור והנכסף להגיע ליעדו היה משאיר שטר ובורח מהמונית, לא מחכה לעודף. לאחר שהיה סוגר את הדלת אחריו, אני ואבי היינו פורצים בצחוק ששמור רק לנו, צחוק של אבא ומרסל, ושמים פעמינו אל נמל תל אביב, לאכול בגלידת מונטנה ולהתחרות במתקן הקליעה לסל, שאם זוכים בו במעל 50 נקודות מקבלים עוד משחק חינם.

למדתי את רזי הצחוק מאבא שלי. לפעמים, כשהיינו אחיותיי ואני נוסעות איתו ועם אמי לסופ"ש בטנטורה, לאילת או לים המלח, רצו כאלו שהכירו אותו וגם כאלו שלא - לשבת על ידו, כי קלטו שזה אדם מצחיק שאוהב להשתגע. בסופ"ש אחד אפילו לבש איזו פיג'מה של אמי ויצא מהחדר לבוש כמו אישה, אני זוכרת את צוות הבידור במלון שבו היינו משתתק וחדל מהחידון הטיפשי שבו ניסה לרתק את הקהל, כי הקהל כולו היה שבוי בקסמו של אבי, לבוש פיג'מה פרחונית ומנענע כמו אישה צפון אפריקאית.

הוא אהב את הבמה, למעשה, הוא עדיין. בבוקר ההוא בבית המלון הסתכלתי בפעם הראשונה על אמי, לא מתוך שיפוטיות, שנאה, ריחוק, כי זה מה שסלידתה ממני גרמה, אלא מתוך חמלה. אף אישה לא צריכה לראות את בעלה משתטה כך. בימים ההם אפילו לא קיבלתי את הווסת הראשונה שלי, אבל ידעתי שתשוקת האישה נכבית ברגע שהיא צריכה להיות שוליית הליצן או להכיל את כל השטויות האלו.

אני מברכת על ההומור שלקחתי ממנו, הוא הציל אותי בבית הספר שעה שקראו לי "שמנה" או "ענייה", כשידעתי שתכף יבוא עלבון, תכף תבוא מכה, הקדמתי לא תרופה אלא בית מרקחת שלם, וצחקתי על עצמי, מה שהדף מיד את הילד הטיפש שרצה לעלוב בי. לימים אמר לי מישהו שאני צוחקת על עצמי כי אני חסרת ביטחון, אז מיד מיננתי את זה, בתת מודע, והפכתי את זה לכמעט לא מורגש ועדיין מגן כל כך. וודי אלן אומר (אני חושבת שזה הוא, ואם לא, שיתבע אותי הוגה המשפט המקורי) שאדם מתבגר ביום שבו הוא לומד לצחוק על עצמו: אז אני ראיתי את אבי צוחק על עצמו ומצחיק אחרים, אני חושבת שכבר שם התבגרתי.

***

כל כך רציתי לכתוב טור מרנין ומשמח לקראת ראש השנה הבא עלינו לטובה. אחרי שנה קשה כל כך במישור הלאומי והבריאותי, מגיע לנו לצחוק. לפני כמה ימים כששוחחתי עם אבי בטלפון, מתחננת בפעם האלף שיבוא לראות את התינוקת הקטנה, מנסה לשחד אותו באוכל טעים, מציעה שאשלח לו מונית או שאשדרג לו את הפייסבוק וכלום. הרמתי ידיים, כמו שהרמתי ידיים מאמי ומהזוגיות שלי ומכולם, זה עולם אגואיסטי, נרצה או לא.

במקום זה לקחתי מה שעוד יכול לתת ושאלתי אותו: “אבא, תגיד, גם בראש השנה צריך לצחוק?".
הוא לא הבין למה התכוונתי, אז חיזקתי: “גם בראש השנה נפתחים שערי שמיים? כדי שייצא החול וייתן לקודש להיכנס?".
הוא שוב לא הבין: “מה זה, שמעת שיעור של איזה רב? על מה את מדברת?".
“כשהייתי ילדה, אמרת שצריך לצחוק כששערי השמיים פתוחים", ניסיתי בדרך בהירה יותר.
“אה, כן", שמעתי את קולו המחייך, “תצחקי תמיד, הם תמיד פתוחים", אמר אבי וביקש לנתק, הוא מיהר לתפילת ערבית.
יצאתי אל מרפסת השמש וניסיתי להישיר מבטי אל השמיים, השמש סנוורה אותי.
ניסיתי גם לצחוק, לא היה לי ממה.
ניסיתי לצחוק בכוח, להיזכר בפעם האחרונה שצחקתי מהבטן ועל מה זה היה, זה נועד לכישלון.
לא זכרתי, כמו עברו מאז אוקיינוסים וימים.
אז ויתרתי, נכנסתי חזרה לבית, שכבתי על הספה החדשה שהזמנתי, פרשתי ידיי לצדדים ונרדמתי.

אם באמת פתוחים שערי השמיים והקדוש ברוך הוא עדיין מבחין במבקשיו, לבטח יראה, בפרט כשאני בפוזיציה הזו, את לבי השבור ופניי העייפים ויחד עם השנה החדשה, ישלח אליי משהו טוב ומנחם, כמו 40 גביעים מלאים בגלידת מונטנה.

שנה טובה.