שמיניסטית אהובה שלי,
בפעם ה־12 והאחרונה, 1 בספטמבר - הנה זה בא. מתי זה קרה? אני עוד זוכרת אותך סביב גיל 3, מרדנית קטנה, עצמאית ודעתנית. פעם מתעקשת ללכת לגן בפיג’מה, מסרבת באדיקות לגעת בפירות וירקות, מזמינה חברות וחמש דקות אחרי שהן מגלות עניין במשחקים שלך, כבר ממצה את הביקור ומבקשת ממני באסרטיביות שקטה לומר להן ללכת כדי שתוכלי להתפנות למשהו אחר. דוגמת חוגים מסוגים שונים בהתלהבות וסקרנות שנסקה ודעכה בערך באותו הקצב. בקיצור, קוראים לזה ילדות.
רגע לפני שנפתחת השנה החדשה צפות ועולות בזיכרוני תמונות מהגן, כיתה א’, טקסים של בית הספר, הצגות סוף שנה, טיולים ותנועת נוער. מתנדבת לכל משימה חברתית, מושיטה יד כשצריך עזרה ותמיד מוקפת חברים.
התבגרת, ילדתי. השנה הקרובה תהיה כנראה הקצרה והארוכה ביותר בכל שנותייך בבית הספר. לפני שתתרגלי לתואר “שמיניסטית”, יגיעו הבגרויות, המיונים לצבא (לתפקיד משמעותי כמובן) והתוכניות ליום שאחרי. אני חשה איך לאט־לאט את מתנתקת מחללית האם, ובעוד רגע המקל של מרוץ השליחים יעבור לידייך. את הולכת ומקבלת על עצמך אחריות ומשימות של “מבוגרים”. אוטוטו הדור שלך – דור ה־Z - יתחיל לעמוס על כתפיו את ביטחון המדינה, את העתיד הכלכלי ואת החזון החברתי. זה יקרה מהר משחשבנו.
אומרים עליכם שאתם שטחיים, חיים ברשתות החברתיות, מנותקים מהמציאות ואגוצנטריים. מי שאומר זאת, לא פגש אותך ואת חברייך, צעירים ערכיים וחדורי מוטיבציה. אני מתבוננת בך ובהם בהתפעלות ויודעת שיש על מי לסמוך. אי אפשר להחמיץ את התכונות והמידות הטובות שלך, אהבת האדם באשר הוא, סקרנות אינטלקטואלית, ובעיקר מצפון ורגישות אנושית ששום חברה מתוקנת לא שורדת בלעדיהם. מלאכת הליטוש של כל אלה הייתה מלאכתנו ופרי עמלם של מחנכייך בבית הספר, אבל בסופו של דבר זו הבחירה שלך.
כדרכן של אמהות, ציידתי אותך לא פעם במילים וב”פסוקים לשימוש חד־פעמי”, כהגדרתו של המשורר יהודה עמיחי: היזהרי, תנסי, אל תצטערי, זה לא כדאי, תזכרי, חבל ששכחת, את יכולה, את מוכשרת, חבל על המאמץ, אל תשימי לב, תהיי יסודית, זה לא חשוב, את עלולה להצטער, אל תחזרי מאוחר, חבל על הזמן, אם תתאמצי - תצליחי ועוד מילים יומיומיות, דברי שגרה מעצבת או מעצבנת (תלוי את מי שואלים). הכל מתוך רצון לכוון בדייקנות, להדריך, לשנות מציאות ותכונות אופי ולעתים להכריז על המובן מאליו. כמו אמו של עמיחי, גם אני חוטאת לא פעם בדברי תוכחה ועידוד, לעתים בהגזמה לעתים בנזיפה, אבל תמיד באהבה ומתוך רצון להעניק לך רשת ביטחון, לחזק, לתת עצות טובות ולשמש מצפן על אם הדרך.
ובכל זאת לא אסתפק בכך ואוסיף על כל אלה שני דִיבְּרות שציווה אביו של עמיחי עם הפנים לעתיד הרחוק: הדיבר ה־11, “לא תשתנה”; הדיבר ה־12, “הִשתנה, תִשתנה”. האחד כמו ברכת יומולדת שקיבלת לא פעם מחברים שביקשו ממך “להישאר כמו שאת”. והאחר קורא לך לחדש ולהתחדש ולא לנוח על זרי הדפנה. זה כנראה הסוד והמפתח להצלחה - היכולת לאזן בין שני הדיברות. לדעת מה לשמר ועל מה לוותר, על מה להתעקש והיכן להתגמש, מה לקבל בהשלמה ועל מה להיאבק בנחישות. לעמוד עם רגליים איתנות על הקרקע ולאפשר לעצמך לחלום ולהגשים יעדים.
היום הראשון של השנה האחרונה. קשה לכבוש את ההתרגשות. לפנינו שנה שלמה להתכונן למסיבת הסיום האחרונה בהחלט, ולמרות זאת לזכור שהמסע שלך רק מתחיל.