בשנים האחרונות מעדיפה השחקנית והבמאית עפרה ויינגרטן להשקיע את מלוא מרצה בתיאטרון, ולא מעט מאחורי הקלעים. “להריח את הבמה משני הצדדים, הן כבמאית והן כשחקנית, זה תענוג ולכן תיאטרון הוא המדיה האהובה עליי, יותר מטלוויזיה וקולנוע”, היא אומרת כעת. “אני פחות עושה טלוויזיה וקולנוע ובעיקר מתעסקת בתיאטרון, זה מה שמושך אותי הכי הרבה”.
בימים אלה עולה בתיאטרון צוותא בתל אביב (3 ו־4 בספטמבר) ההצגה “חשמלית ושמה תשוקה” בבימויה, המבוססת על מחזהו של טנסי וויליאמס משנת 1947, שעובד גם לסרט מצליח בשנת 1951 בכיכובם של מרלון ברנדו וויוויאן לי.
“בכל שנה אני יושבת וחושבת מה אני הכי אוהבת לראות על הבמה ועל המסך, ואחד החלומות שלי היה לביים את ‘חשמלית ושמה תשוקה’”, היא אומרת. “ראיתי כמובן את הסרט הענק שעשו ממנו, והמחזה הזה, שנכתב לפני למעלה מ־70 שנה, עדיין רלוונטי לצערי”.
למה לצערך?
“כי הוא בפירוש מדבר על אחד הדברים שלא משתנים בעולם שלנו - התעללות בנשים. האישה היא תמיד פחות מהגבר, ולא יעזור לה כלום: היא שווה פחות ומרוויחה פחות, אך מתמודדת יותר עם החיים, ולכן היא צריכה להיות חזקה מאוד בשביל לשרוד, גם בימינו”.
למרות שהיום יש יותר מודעות לנושא?
“נכון, ועדיין יש הרבה מקרים של נשים שנרצחות. בכלל, יש לנו עדיין פערים חברתיים ואפליות בין עשירים לעניים, בין שחורים ללבנים, בין ערבים ליהודים. האפליות האלה מוציאות אנשים מדעתם. זה נוגס בחברה שלנו”.
ההצגה החדשה תושק במסגרת הפסטיבל “כל הארץ במה”. “זה פסטיבל אדיר שנותן במה לתיאטרון עצמאי ונותן ביטוי ליוצרים ומנוף ליציאה להצגות בחו”ל”, אומרת ויינגרטן. השחקנים בהצגה הם חברי התיאטרון הפתוח הראשון בארץ לנכים ושאינם נכים, שהקימה ויינגרטן לפני 15 שנה.
“זה קרה די במקרה”, היא מספרת. “עבדתי בבית הלוחם בזמנו לתקופה של שנתיים והכרתי שם נכי צה”ל שהיו משוגעים על תיאטרון. כשסיימתי את העבודה שם, הם אמרו לי שהם לא רוצים שאלך והחלטנו שנקים קבוצה מחוץ לבית הלוחם. כך נולד הרעיון להמשיך את הקבוצה. אני מביימת אותם ואנחנו מעלים הצגות. התיאטרון זכה פעמיים בפרס על בימוי ויצא לפסטיבלים בחו”ל. בתקופת הקורונה אנחנו עושים את החזרות בתיאטרון ‘אלפא’ בתל אביב”.
זה סייע להם בקורונה?
“כן, אין ספק. תראה, מי שמטורף על עשיית תיאטרון מוצא בכך שפיות. אין שחקן שהוא לא מטורף על זה. אנחנו הרי ‘חולים’, מכורים לבמה בכל רמ”ח איברינו ועושים תיאטרון ללא לאות ובכל תנאי”.
זה מדעי
ויינגרטן, 68, נולדה וגדלה בתל אביב. הרומן שלה עם התיאטרון התחיל בגיל 22, עת נרשמה לחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. “התחלתי די מאוחר לשחק, אבל אל תשכח שבזמני אם לא למדת בבית ספר למשחק ולא היית שחקן מקצועי, לא היה מי שיקדם אותך”, היא אומרת. “בחוג לתיאטרון פגשתי את הבמאית המיתולוגית נולה צ’לטון ששינתה את התפיסה שלי לגבי משחק וגרמה לתיאטרון להפוך לאהבת חיי. היא בת 99 ועדיין עובדת ומלמדת. אני מעריצה אותה”.
באותו חוג הכירה את מי שהפך לבעלה הראשון, השחקן, הבמאי והתסריטאי איציק ויינגרטן, שעמו הייתה חברה בקבוצת התיאטרון של צ’לטון בתיאטרון חיפה שפעלה לאורך שנות ה־70. בסוף העשור החלה לשחק בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, ובשנת 1979 השתתפה בסרט הקולנוע הראשון שלה, “חתום לכל החיים”, לצד חברה מקבוצת התיאטרון, השחקן ארנון צדוק.
בשנות ה־80 ביססה את מעמדה ככוכבת ילדים במסגרת תוכנית הילדים המיתולוגית “פרפר נחמד” והן בהפקות תיאטרון שונות, ובמקביל שיחקה בהצגות, בסדרות ובסרטים. בינואר האחרון, בעיצומו של הסגר השלישי, התאחדה ויינגרטן בזום עם חבריה הוותיקים מימי הזוהר של “פרפר נחמד”, דודו זר (מארצות הברית) ואפי בן־ישראל, לשיחה נוסטלגית על התוכנית.
“אני אומנם שונאת זום כי זה נוראי, זה דורש המון מאמץ וגורם לכאב ראש ועייפות, אבל האיחוד היה מרגש וכיף", היא אומרת. "עם זאת, זה גם רגיל ושגרתי עבורנו. אנחנו כמו משפחה כבר שנים רבות. זה לא יוצא דופן ממפגשים או שיחות רגילות. זו משפחה שכמה מחבריה כבר למעלה בשמיים, אבל כן, משפחה”.
זה העלה בך געגועים לימים ההם?
“בטח. זה היה באמת תענוג. זה כמו שתשאל את מוני מושונוב אם הוא לא מתגעגע ל’זהו זה!’”.
אלא שבעוד “זהו זה!” חזרה לאחרונה לחיינו באותה מתכונת בדיוק, ויינגרטן, זר, בן־ישראל וחבריהם לא חזרו למסך בגרסה החדשה של “פרפר נחמד” שעולה בימים אלה בכאן11 עם אמנים כמו אסתר רדא, אורי בנאי, משי קלינשטיין ובן יוסיפוביץ’. “הצוות החדש מצוין וממש טוב לדעתי, אז אין לי טענות”, היא אומרת. “לא נפגעתי או נעלבתי שלא פנו אלינו כי המנחים בגיל של הילדים שלי, אז הכל בסדר”.
את מרגישה שהתוכנית רלוונטית גם לימינו?
“בטח. אין הורה שלא מחזיק קלטות, דיסקים או די.וי.די של ‘פרפר נחמד’. ההורים משמיעים את זה לקטנים כי זו הסדרה היחידה שמגיל שמונה חודשים תינוק מגלה בה עניין וזה בדוק. מדעי אפילו. אין הרבה סדרות כאלה”.
בשנים ההן היית כוכבת ילדים גדולה. במה הייתה שונה הכוכבות אז לעומת היום?
“זה לא שונה, זה הכל אותו דבר. מה שהופך אותך לכוכב זה לא באמת אתה. אנשים אוהבים את הפרסונה שלך ואת מה שאתה מייצג ולא אותך אישית. מי שלוקח הערצה של קהל והופך אותה לאישית הוא נורא מסכן כי המקצוע הזה מתעתע. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה, ואתה צריך להמשיך לעשות מה שאתה אוהב ולא להיות תלוי בתהילה. התהילה היא שקרית. אנשים לא אוהבים אותך, אלא אוהבים את מה שאתה מייצג”.
כמה זמן לקח לך להבין את זה?
“למזלי הבנתי את זה מיד, אחרת אוי ואבוי”.
את מרגישה שזה שפנית לעולם הילדים פגם בקריירה הבוגרת שלך?
“לא, להפך. בהתחלה אולי כן כי זו הייתה תקופה שהתיאטרון הרפרטוארי צעק עלינו שהלכנו לטלוויזיה, אבל היום זה בדיוק הפוך”.
עד תום
לדברי ויינגרטן, האג’נדה שלה כבמאית היא חברתית נטו. “עד היום מה שמניע אותי כבמאית הוא החברה שלנו, האנשים שחיים בינינו ומה אנחנו רוצים להגיד”, היא אומרת. “למדתי מנולה צ’לטון שהמסר החברתי הוא אחד מבסיסי התיאטרון. כשאתה נוגע בתיאטרון, אתה חייב לגעת בחברה, ואז אתה מתפלא לגלות שהחברה לא השתנתה יותר מדי לאורך השנים”.
מתי החלטת לעשות את המעבר ממשחק לבימוי?
“האמת היא שלא התאמצתי הרבה לשם כך, זה די התגלגל. עם השנים, כשאישה מתבגרת, יש לה פחות הצעות ואם היא נורא אוהבת לביים ופתאום נוצרת לה קבוצת משחק נהדרת, אז למה לא? כל הדברים קרו לי במקרה. שום דבר לא תוכנן באופן מיוחד, החיים מתגלגלים ככה, אני נהנית מזה באותה מידה ואולי אפילו יותר לביים”.
לצד בימוי ההצגה החדשה והצגה נוספת שקדמה לה (“יאקיש ופופצ’ה” מאת חנוך לוין), ויינגרטן מציינת כי את תקופת הקורונה ניצלה להגשמת שני חלומות ישנים: כתיבת ספר וכתיבת תסריט ראשון לסרט באורך מלא. “ניצלתי את הקורונה ואת הזמן שהיה לי עד תום”, היא אומרת. “מי שעזר לי לכתוב את התסריט ודחף אותי לכך הוא רני בלייר המוכשר, שהיה המנטור והמדריך שלי, ובלעדיו לא הייתי מגשימה את החלום הזה שאני עדיין לא יכולה לספר עליו יותר מדי. בנוסף, בזמן הקורונה כתבתי ספר בשם ‘בימת החיים בשיטת ממד’ שבקרוב יעמוד למכירה אונליין”.
במה הספר עוסק?
“הספר הוא על משחק ובימוי תיאטרון. הוא מסביר מה זה ואיך זה להיות שחקן. אני משלבת בו כמובן גם פרספקטיבה אישית שלי וחוויות משלי, אבל זה בעיקר ספר שמתאים לאנשים שרוצים להיות שחקנים או במאים. יש בו גם מצבור תרגילים שאני מפיצה הלאה”.
את שלמה עם ההחלטות המקצועיות שקיבלת לאורך הקריירה?
“אני מרגישה שלא מיציתי את מלוא הפוטנציאל שלי ויש עוד המון מקום למצות. אם הייתי ממצה את הכל, הייתי מתה כבר. נורא משעמם למצות את הכל. כל הזמן אתה צריך לחלום על עוד משהו ועוד משהו. זה הדרייב של החיים”.
כאשת תיאטרון, עד כמה הקורונה פגעה בך?
“בשנה האחרונה אנחנו מחזיקים את התרבות בשיניים, וזה לא פשוט ולא קל, עובדים עם מסיכות וריחוק. ענף התרבות חטף ועדיין חוטף מהלומה קשה. ככל שהמגיפה נעשית אכזרית מיום ליום, אנשים מתחילים לבטל הצגות ומנויים. אני בעצמי גם ביטלתי מנוי שהיה לי לתיאטרון הצפון. אנשים נזהרים”.
את נזהרת?
“אני מאוד נזהרת. מי שחכם צריך להיזהר, אין מה לעשות. עד שתירגע המגיפה אנחנו צריכים להיזהר. אני מקווה שבעזרת החיסונים נצליח לקיים את העבודה שלנו ולא ניכנס לסגר, אבל פחות ופחות אנשים עובדים והשחקנים הם הנפגעים הראשונים”.
מה החלום המקצועי הבא שלך?
“לא מגלה. שלא יגנבו לי את הרעיון. יש כמה דברים על הכוונת. אתחיל לביים מחזה חדש, ואם זו תהיה הצלחה גדולה אולי אשתתף באיזה פסטיבל עולמי, נראה”.