"משהו השתבש. משהו לא בסדר. בארה"ב ובישראל צריך היה לקרות משהו גדול, מפעים, מבטיח. זה לא קרה. דבר מה התקלקל. פוליטיקאים, פרשנים ומומחים בשתי המדינות הדמוקרטיות והידידותיות כל כך לחמו נגד המנהיגים הקודמים, טענו והטיפו נגד הכישלונות של הממשלים והמחדלים של הממשלות. הם קוננו ולעגו לחולשות ולגילויי חוסר האונים של שרים, הסבירו שיכול להיות אחרת, שהכל יהיה טוב ויפה יותר אם רק יתחלפו המנהיגים.
והנה, המשאלות התגשמו. בשתי המדינות נעלמו המנהיגים הכושלים, ממשלים וממשלות התחלפו, אך הגאולה השלמה לא באה איתם. המשיח לא הגיע. אז נכון, בארה"ב ובישראל התחילה תקופה חדשה, אבל האם היא הייתה אמורה להביא ישועה ומרפא לכל תחלואי העולם? כנראה שלא.
בארה"ב הפך הנשיא ג'ו ביידן לשק חבטות. אותם הפוליטיקאים, הפרשנים והמומחים שכל כך תיעבו את קודמו דונלד טראמפ, שכה השתוקקו להחליפו וראו בו את האלטרנטיבה שתגאל את ארה"ב - קורעים אותו עכשיו לגזרים, לועגים להצהרותיו וצוהלים לאחר כל מעידה שלו.
במשך ארבע שנות כהונתו של טראמפ, לא עבר כמעט יום, בלי גוזמה, שה"ניו יורק טיימס" לא פרסם מאמר דעה, פרשנות או דיווח שתוכנם שם ללעג ולקלס את טראמפ, שחשף אותו כדמות מסוכנת והרסנית. כל כך הרבה תקוות וציפיות תלה העיתון היוקרתי בביידן. כל כך החמיאו כותביו לניסיונו העשיר ולעברו רב־השנים בשירות הציבורי כסנאטור וכסגן נשיא. ואז באה הנסיגה מאפגניסטן, ובאבחת מקלדת הפך ה"ניו יורק טיימס" את ביידן לאשם, לאחראי לעיתוי הנסיגה, לחוטא ולמי שראוי להיענש על הביזיון שנתלווה ליישומה ולאירועים הטרגיים והקטלניים שהנסיגה החפוזה והשתלטות הטליבאן גרמו.
לא עזרו לביידן ההסברים להצדקת החלטת הנסיגה, גם לא העובדה שהוא דרש נסיגה אמריקאית מאפגניסטן כבר לפני עשור שנים, וכסגן נשיא הפציר בברק אובמה לסגת. אמצעי התקשורת המובילים בארה"ב קבעו ופסקו בלי היסוס - הנשיא ביידן הוא הגורם המרכזי לכישלון הנורא, שצרב בהיסטוריה האמריקאית את החרפה הטוטלית של הנסיגה.
נכון ולא לגמרי מופרך, שביידן נושא באחריות לעיתוי הנסיגה מאפגניסטן. הוא גם חוזר ומצהיר על אחריותו, ומבהיר באופן חד־משמעי שהוא לא מתחרט על ההחלטה שקיבל. האסונות בשטח והפיגוע שקיפח את חייהם של 13 חיילי מארינס ייזכרו ככתם שחור על נשיאותו של ביידן. אבל ההסתערות עליו מכיוונם של אמצעי התקשורת והעמדתו כגורם הראשי של סוף מעורבות צבאית אמריקאית מוטעית, כושלת ומופסדת מלכתחילה, אינן רק עוול משווע לאיש - זאת התנהלות תקשורתית פגומה ומרושעת שראויה לכל גינוי.
תשתית ליחסים הדוקים
ההתנהלות המבישה הזאת איננה נחלתם הבלעדית של אמצעי התקשורת בארה"ב. יש לה מחקים ומעתיקים בתקשורת בישראל. להגדיר את פגישת הפסגה בבית הלבן בהשתתפות הנשיא ג'ו ביידן וראש הממשלה נפתלי בנט כהצלחה, היא לשון המעטה פרועה. כמעט עלבון. זאת הייתה פגישה־שיחה חשובה, איכותית וחיונית.
"כבר הרבה שנים שלא התקיימה בבית הלבן פגישה ושיחה בין נשיא לראש ממשלת ישראל שהייתה כה ידידותית, כנה ואמיתית, כמו זאת שהתקיימה בין ביידן לבנט", אמר בשיחה עמו בכיר בקהילה, שבתפקיד שמילא שנים רבות היה יוצא ונכנס בבית הלבן. "זה היה אירוע שהשפעתו תורגש היטב בשבועות ובחודשים הבאים", הוסיף.
אבל פרשנים בישראל טרחו ועמלו קשות כדי למצוא ולפרסם תגובות מסויגות, פרשנויות ספקניות ורשמים חשדניים על פסגת ביידן־בנט. הם כולם אהבו את העובדה שהפגישה הייתה בין ראש ממשלת שינוי חדש, להבדיל מהפגישות בין בנימין נתניהו לנשיא הקודם דונלד טראמפ. אבל בכל זאת, יש גבול לסיפוק, יש מעצור לשביעות הרצון. כמה קרדיט אפשר כבר לתת לבנט? נו, באמת?
הפגישה בבית הלבן, כמו שיחות שקיים בנט עם שרי החוץ וההגנה בוושינגטון, לא הניבו תוצאות מעשיות, לא יצרו סיכומים פרקטיים ולא מהלכים ישימים לעתיד הקרוב. בשיחות עם פרשנים ותיקים בוושינגטון ועם דיפלומטים בכירים במטה הראשי של האו"ם בניו יורק עלתה הסכמה כללית שלרוב אינה מאפיינת אותם. ביקורו של בנט בוושינגטון, הם אומרים, הניח תשתית ליחסים מעולים והדוקים בין ארה"ב לישראל.
בכירים בקהילה היהודית בארה"ב יצאו מגדרם כדי לאשר את ההערכה הזאת.
"לנשיא ביידן יש די בעיות, הוא רוצה שהממשלה בישראל לא תוסיף לו לצרות, וגם יעשה ככל יכולתו כדי למנוע את שובו של נתניהו", אמר אריק יופה, ממנהיגי התנועה הרפורמית ופעיל בחיי הקהילה. "ביידן יהיה נדיב מאוד כלפי ישראל, במיוחד בסיוע פיננסי וצבאי. הוא יאמר את הדברים הנכונים בנושא הסכם הגרעין עם איראן ולא ידחף את הנושא הפלסטיני".
סגן ראש משלחת מערבית באו"ם הסכים עם ההערכה הזאת. "אחרי מה שקרה באפגניסטן והנסיגה הקטלנית משם, ישראל היא בעלת הברית החזקה והאיתנה של ארה"ב במזרח התיכון. אינני חושב שלנשיא ביידן יהיה מצב רוח לעשות משהו שעלול להצית סכסוך עם ישראל".
מכל התגובות לפגישה בבית הלבן מצד דיפלומטים בינלאומיים ובכירים יהודים בקהילה בארה"ב, משתמעת המסקנה שלראש הממשלה בנט ישנן כל הסיבות והמניעים להיות יותר ממרוצה ושבע רצון מפגישתו עם הנשיא ביידן. כל כך קשה היה לפוליטיקאים ולפרשנים בישראל להביע מסקנה דומה? כל כך קשה היה להחמיא לבנט?
בארה"ב ובישראל התחילו תקופות חדשות. הנהגה חדשה ומנהיגים חדשים. אבל זה לא פתר בעיות, זה לא סילק קשיים, זה לא חיסל צרות ומצוקות בעולם. מעמדה של ארה"ב כמעצמת־על לא נפגע בעקבות הנסיגה מאפגניסטן. המעמד התעדכן וקיבל אתגרים חדשים, והוא דורש חשיבה מדינית מותאמת ומכוונת למצב. זה נכון גם לירושלים הרשמית, לממשלת השינוי. פוליטיקאים, פרשנים ומומחים נדרשים לסבלנות, להתאפקות, לנדיבות. מותר ורצוי להמתין קצת עם הבעת ביקורת, עם הטחת עלבונות. אל דאגה, גם ההזדמנויות לכך עוד יבואו.