יום הכיפורים בפתח, ואיתו העיסוק השנתי בסליחות ובטיבם של יחסים שבין אדם וחברו. ואני מנצל את המועד הזה כדי לבטא את תחושותיי הקשות ביחס לאותם יחסים בתוך החברה שלנו. אף על פי שאני אופטימיסט מושבע, וכל מי שקורא את הטור הזה מכיר היטב את סלידתי מרואי השחורות ומהצורך הישראלי הנצחי בהלקאה עצמית, הרי ששורה של חוויות לא נעימות שעברתי בעת האחרונה מול אנשים זרים גורמת לי לדכדוך ניכר. ולתחושה שהפכנו למדינה שבה אדם לאדם זאב. או לכל הפחות תחמן, ומהעבר השני - סופר־חשדן. וזו דינמיקה שהופכת את החיים כאן להרבה פחות סימפטיים.

הנה רשימה - חלקית בהחלט - של אינטרקציות לא נעימות שלי מהעת האחרונה: הזמנו פריט ריהוט יקר מרשת מוכרת, בעלת סניפים בכל רחבי הארץ. כשהוא הגיע אלינו הביתה חשכו עינינו למראה שורה ארוכה של ליקויים ואי־התאמות ביחס למה שהזמנו. הפעולה המיידית הייתה טלפון לסניף. אבל במקום לקבל איזושהי אמפתיה בסיסית והתנצלות על עצם עוגמת הנפש שלנו, המענה היה הפוך. נציג החנות מיהר להדוף את כל טענותיי מבלי להקשיב להן באמת, טען שוב ושוב ש"זה מה שכתוב בהזמנה ואתה חתמת עליה", ובעיקר - דיבר בגסות ובזלזול, תוך הטחת עלבונות אישיים.

אף שאני כבר מזמן לא ילד, ועשיתי אי־אלו עסקאות בחיי, נותרתי המום למשך דקות ארוכות אחרי השיחה. חסר אונים ממש. אחרי שהתעשתי נדרשו כמעט שבועיים של שיחות מכוערות, מיילים נזעמים ואיומים מרומזים כדי שבית העסק יסכים לשלוח לנו מוצר חלופי. זו הייתה התעסקות יומיומית שהייתה כרוכה בהקלטת כל שיחה שלי עם האיש, התייעצות עם עורכי דין ובאופן כללי - קריסה מוחלטת של אמון.

בערך באותה תקופה, עצרתי יום אחד בצמוד למדרכה בלב העיר ושהיתי כדקה בתוך הרכב, כשלפתע רכב אחר נכנס בי מאחור בעוצמה. לשמחתי, הנהג הודה מיד באשמתו (ובצדק) אבל במקום שנחליף פרטים וניתן לחברות הביטוח לעבוד הוא ביקש ממני - כטובה אישית - "לסגור את זה בינינו". כלומר, אני אתקן את הנזק שנגרם לי והוא ישלם על כך, כדי לא להפעיל את חברת הביטוח שלו. מה שיגדיל לו את הפרמיה וגו'. הסכמתי באי־רצון ולקחתי הצעת מחיר לתיקון מהמוסך הקבוע שלי.

בתגובה, הוא טען בכעס שמדובר ב"גנבים", וביקש שאתן לו זמן לאתר מוסך משלו. מה שהכניס אותי למצב לא נעים, כי לך תדע לאיזה בעל מקצוע הוא יפנה אותי. ומה אעשה אם התיקון לא יהיה לשביעות רצוני. וכו' וכו'. והכל, כאמור, כדי לעשות טובה לנהג, שאגב פגע בי עם מכונית חדשה ויקרה מאוד. רק אחרי כשבוע הוא החליט לערב בכל זאת את הביטוח ותם הטקס. אבל קיר האמון שלי נסדק.

והנה השבוע, בעודי מתאושש משלל המאבקים (היו עוד שלא פירטתי כאן) קרס המזגן המיני־מרכזי שרכשתי לפני כחצי שנה. ברגע שהטכנאי שלי, זה ששכנע אותי לרכוש את המזגן והתקין לי אותו, הבין שהוא לא מצליח לפתור את הבעיה, הוא עבר מיד למוד התקפה.

"הפעלת את האחריות?", שאל בהתרסה וערער אותי לגמרי. מי זוכר. "תשמע, אם לא הפעלת זו בעיה שלך. אני הרי אמרתי לך להפעיל, אתה לא הקשבת!". רגע, שנייה. גם אם לא הפעלתי אחריות, יש לי חשבונית על קניית מזגן חדש לגמרי. אתה לא יכול להשאיר אותי חשוף בצריח, דבר עם החברה. הרי אתה קנית מהם את המזגן בשבילי. "אדוני, אין מה לעשות", הטכנאי שלי לשעבר סיים את השיחה והותיר אותי - שוב - רועד מחוסר אונים עם הטלפון ביד.

בשורה התחתונה, התברר שדווקא הפעלתי אחריות, ונציג החברה הגיע ותיקן את התקלה. אבל התקלה האמיתית, זאת שמהתחום שבין אדם לחברו, רק הולכת ומחריפה. אפשר כמובן להמשיך לחיות ככה. בחשדנות, בגישה בסיסית של "הולכים לדפוק אותי". אולי אפילו בניסיון לדפוק אחרים, בחזרה. אבל איזה מין חיים אלה?

על הסכין

ובאותה נשימה, חברת ישרוטל התכוונה לחלק דיבידנדים שמנים אחרי שקיבלה מענק גדול מהמדינה בזמן קורונה, ורשמה רבעון רווחי במיוחד (הרבה בגלל המחירים המופקעים שגבתה מישראלים שנאלצים לנפוש בארץ). רק לחץ ציבורי עצר את הקפיטליזם החזירי הזה, ואילץ אותה לבטל את ההחלטה. אבל כמה עוד "ישרוטל" פועלים בשקט, מבלי שנדע על כך?

השיר הכי מושמע ברדיו בשנת תשפ"א היה "אם תרצי" של חנן בן ארי, והשלישי ברשימה היה "סיבת הסיבות" של ישי ריבו. שניהם זמרים דתיים, מלידה, לא חוזרים בתשובה, ושניהם מייצגים את אחת המהפכות הכי משמעותיות בתרבות הישראלית - ההפיכה של המוזיקה האמונית לז'אנר הכי פופולרי כאן, מגמה שהגיעה לשיאה בשנה החולפת.

"Delhi crime" (נטפליקס) היא סדרת פשע מצוינת מסוג אחר, קודם כל בגלל היותה הודית. מעבר להצצה המרתקת בתרבות שונה לגמרי משלנו, הסדרה הזו מצליחה להיות כמעט ריאליסטית, ברמה הכירורגית שבה היא לוקחת את הטיפול המשטרתי בפשע ופורטת אותו לרכיבים הכי בסיסיים. כיצד הוא משפיע, מהשוטר הפשוט ביותר ועד לניצב המשטרה.