עוזי מחניימי, בנו של תא"ל גדעון מחניימי, גר בשיכון הצנחנים. רון מיברג, בנו של רב"ט אבנר מיברג, גר ברמת חן. למדנו בבליך בשני מחזורים עוקבים. השנים שהובילו למלחמת יום כיפור צרובות בנו באופן דומה למדי עד פרשת הדרכים בבקו"ם. שטחנו כאן אמירה חברתית, רטרואקטיבית, רחוקה ואישית מאוד. שם היינו וזה מה שעשינו. כל השמות אמיתיים. כל הדברים קרו. זיכרונות שונים מהשנים ההן תקועים לנו לרוחב.

כדי לא להכביד ולא לכתוב מחזה, ויתרנו על עוזי נקודתיים, רון נקודתיים. הכתיבה אסוציאטיבית ונובעת אחת מחווייתו של הזולת או בשונה ממנה. העדות האישית אינה סותרת את העובדה שאנחנו יודעים מי ולמה לא הפעילו את האמצעים המיוחדים. אנחנו חושבים שזה לא העיקר. הטרגדיה בעינינו היא ההתנהלות העיוורת וגבוהת הלב של המנהיגות שחלק מתמונת העולם שלה הייתה הנכונות להקריב רבים מבני הדור שלנו על מזבח היוהרה.

למחרת ראש השנה, אחרי מנוחת חג קצרה בבית הוריי בשיכון הצנחנים מס' 8, יצאתי לצומת תל השומר לתפוס טרמפ לבאר שבע ומשם בהסעה לבית הספר לקצינים בה"ד 1 במצפה רמון. ביציאה מהבית פגשתי את חברי שלמה בידץ. במדי צנחנים ודרגת סגן, חייך שלמה את חיוכו האופייני כשראה עליי את הצ'ימידן הצבאי הנחשק שנתן לי. שלמה היה מפקד צוות בסיירת מטכ"ל שהייתה מוכרת למעטים כיחידה 269 והיה בדרכו לבסיס במחנה סירקין. התוכנית הייתה שאצטרף ליחידה וכבר התראיינתי בהצלחה אצל סגן המפקד יוני נתניהו. ממהרים לדרכנו נפרדנו וקבענו פגישה קרובה לרקום תוכניות. לא ידענו שזאת תהיה פגישתנו האחרונה.

בחופשות מהצבא היה אחד היעדים המועדפים שלנו פסאז' דיזנגוף. מבואה קצרה עם שתי קומות שבקצה המערבי שלה משרד הכרטיסים "לאן" וקולנוע "הוד", איפה שהלכנו ל"הצגה ראשונה". בחוץ, על הגדה הצפונית, הייתה "קליפורניה", חלוצת ההמבורגרים של אייבי נתן. תל־אביביות יפות ישבו שם על המדרכה וגרמו לנו לפזילה קשה. הקרבה ל"כסית" יצרה מראית עין של מתחם בוהמי. מה שכמובן הפך אותנו למיותרים.

מהחנויות בפסאז' נדף ניחוח חו"לי, חלק ממאמץ לתווך לנו חו"ל שלא הכרנו. כחובבי ספורט עמדנו מול הוויטרינה של חנות הספורט חודורוב את מרימוביץ' ואחר כך שתינו מילקשייק.

ישבנו שם שלמה בידץ, שלמד בפנימייה הצבאית ובריאלי בחיפה, מיקי שניידר שבעיקר אהב לגלוש בים, ירון מט ואני, תלמידי תיכון בליך ברמת חן. בית ספר נחשב אך לא חף מיוהרה. שלמה, ירון ואני, בנים לקצינים בכירים בצה"ל, לא התכוונו להישאר בצבא מעבר לשירות החובה ואולי שנה נוספת, כמתחייב מקורס קצינים. אחד מרעיונות הבוסר שלנו היה להקים מסעדה בבית המכס העליון בואכה רמת הגולן. לא פחות. על זה דיברתי עם שלמה בפגישתנו האחרונה. כבנים של הקצונה הבכירה בצה"ל חשנו מחויבות להוכיח את עצמנו בסדיר ובקצונה. זאת הבנה שהגעתי אליה ממרחק המקום והזמן, אבל חובת ההוכחה לא כללה קריירה צבאית כדרך חיים. כל אחד ותפיסת עולמו; יוסי בידץ, אחיו של שלמה, המשיך בצבא עד דרגת אלוף.

עוזי מחניימי (צילום: פרטי)
עוזי מחניימי (צילום: פרטי)

על הדור הזה של עוללי מדינת ישראל הצעירה, בין שהיו נכדים של אנשי העלייה השנייה כמוני, או בנים של ניצולי שואה, הוטלה מעמסה כבדה מנשוא. היינו פאר היצירה של הורינו שהיו המדינה והמדינה שהייתה הורינו.

תמהיל בלתי אפשרי: הצנע לכת הייתה לא רק ססמה חיפאית אלא הקרינה על כל בני דורנו. תנועות נוער, ציונות מזוקקת, קצת שואה. מיקס גריל. לא הייתה עילה לסדרת חינוך כמו בימינו; המספר הכחול על היד היה מחזה נפוץ. גדנ"ע היה עסק רציני ומסעות מים אל ים היו חיקוי חיוור בלבד למסעות הפלמ"ח, אבל עדיין מסע שהיום היה מחייב ועדת חקירה של משרד החינוך.

תנועות הנוער היו לב העניין (לפחות עד התיכון) ומחנות עבודה בקיץ מתכון לדיזנטריה המונית. כמו הג'מבורי ההוא עם צופי רמת גן ביערות מנשה שבו השחיתו מאות ילדים מוכי שלשול בית קברות סמוך כי מתחת לסנדות גאו התעלות החפורות על גדותיהן. אצל הורינו, בעיקר ילידי אירופה, עבדה החגורה של האבא שעות נוספות. הסברים אינסוף וסוד גלוי. הבית והמדינה הכינו אותנו היטב לאולימפיאדת המתים ב־73'. ההנהגה יכלה להיצמד בגבורה עיקשת לסרבנות שלום ולהדוף הצעות פשרה אמיתיות. הם ידעו שמיטב הנוער, כפי שקראו לנו, לא יאכזב. וכך היה.    

זה אינו עניין של מה בכך להתרחק במפגיע מחברה שבתוכה אתה חי. זה לא נעשה באישון לילה ואחרי זמן לא רב זה ניכר באישונים. הפעם היחידה בחיי ששיקרתי לאבי הייתה כאשר שאל אותי, ידו הקשה לופתת את זרועי, האם אני מעשן סמים. לא אמרתי אמת ואני נותן לו קרדיט שלא האמין לי. הוא ראה את הפסקודניאקים החדשים בחיי. את השיער הארוך, הבגדים, פרצי הצחוק התמוהים. אלה לא היו המועמדים הטבעיים ל"טוב למות בעד ארצנו". הדיבור על קיבוץ יד חנה והנח"ל עשה לו חלוש'ס. אבל הוא עמד בזה.

בשביעית, אחרי קדנציה קצרה בצופים, אני כמדריך והדי בן־עמר כמג"ד או סמח"ט, כשהבנתי שלחניכים בקבוצה אין מושג מה אני רוצה מהם, פרשנו לתרבות רעה. סרטי חצות בתל אביב. פגישות גרעין בדירות אפלות. שאכטות ראשונות. וילה מלצ'ט עם גיטרה ושתי נערות שהכרנו בטרמפים. היינו רזים, לא צריך להגזים עם יפים, הדי נעטף בסדין ונעלם בלילה עם נערה ואני נשארתי עם ג'ינג'ית בביקיני והתקף פוליו.
החופש להגדרה עצמית היה כה משכר וראשוני, ש־50 שנה אחרי אני זוכר איפה קניתי את אלבום הסולו הראשון של סטיבן סטילס עם הנדריקס וקלפטון: בחנות המוזיקה באלנבי, מאה מטר מבית הבירה שהגיש ברווזים או אווזים. עם רישיון הנהיגה החדש ויוכבד, הלארק סטודיבייקר 63' שאבי קנה לי מלאה חברים, עשיתי את אחד הדברים חסרי האחריות בחיי; נהגתי מצומת תל השומר ליד חנה ב־20 דקות. רוב האנשים מתים בנסיבות בנאליות יותר ממלחמות. אין לי תירוץ להתנהגות הזאת.

קראתי פעם ש־1973 נחשבת בעיני רבים לשנה הגדולה בקולנוע. "אמריקן גרפיטי" היה בעיניי פיהוקון מתיש. גם "העוקץ". אבל היו "אמרקורד" הנפלא של פליני, "Don’t Look Now" עם דונלד סאת'רלנד וג'ולי כריסטי שהלכו עד הסוף (כך אומרים), "סרפיקו" עם פאצ'ינו במיטבו הכריזמטי, "לילה אמריקאי" של טריפו ו"פפיון" עם מקווין והופמן. אחרי ששכב בצנזורה ראינו את "הטנגו האחרון בפריז" ב"מוגרבי" או מתחתיו. הייתי עם חברה שלי ולא אהיה צילייגער ואעיד שהבנתי מיד את הקטע עם החמאה. היה לי ניחוש מושכל אבל לא דיברנו על זה.
"The Long Goodbye" עם אליוט גולד כפיליפ מארלו הוא עדיין אחד הסרטים האהובים עליי. את "פאט גארט ובילי הנער" ראינו בסינרמה. המערבון האחרון של סם פקינפה שבו שמענו לראשונה את "Knockin' On Heaven’s Door" של בוב דילן שגם משחק בסרט. השיר הדהד בהקשר למאה כיוונים שונים.  

רון מיברג ואביו (צילום: פרטי)
רון מיברג ואביו (צילום: פרטי)

להלל אברמוב וגדי ברכוז הייתה חנות תקליטים חתרנית במרתף קטן בבן יהודה. התייצבנו בה לעתים תכופות כי ברכוז היה שומר עבורי בצד הדפסות חוץ. זאת הייתה הדרך היחידה להישאר מעודכן חוץ מהסבא האישי שלי שנסע הרבה ללונדון וניו יורק, תמיד עם רשימת קניות תובענית שגרמה לו להתחרט על ששאל אותי אם אני רוצה משהו. את פינק פלויד תיעבתי לפני "הצד האפל של הירח" מכיוון שזאת הייתה מוזיקה של טריפים. שנאתי אסיד מאז שהתנדבתי להיות המבוגר האחראי בטריפ של הגרעין בכפר שמריהו שהותיר אותי נרעש למדי. הסטונס הוציאו את "Goat’s Head Soup", לא בליגה של קודמיו. "אנג'י" זה לא "סוסי פרא". "For Everyman" של ג'קסון בראון היה מדהים. ירון מרקו ואני הוצאנו אקורדים מ"דספראדו" של האיגלז (פאק "סיינפלד"). הצנטריפוגה העיפה אותנו: ירון בונה כלי מוזיקה באיביזה.
"Over-Nite Sensation" היה הברקה נהדרת של זאפה.

את הכנתנו לשירות הקרבי השלים רון גילעם, המורה להתעמלות בבליך. גבר מוצק עם זקן מטופח, קול רועם וכישרון לזיהוי פייבוריטים שווים השקעה. שיעורי הספורט שלו נועדו לחשל לקראת הצבא. תושבי השכונה התרגלו לראות ביום חורף קר כיתה של תלמידי י' רצה בגשם זלעפות לתל גנים הסמוכה וחזרה כדי "להתחשל". למי מאיתנו שכיוונו גבוה יותר מקרבי רגיל, גילעם לא הספיק. במקום ללמוד בי"ב, רצתי כמה פעמים בשבוע עשרה ק"מ, מקיף את הפארק הלאומי. 50 דקות כל המסלול. מספיק כדי להרשים את יוני נתניהו שהתעניין לגבי המרחק והזמן; לא רק לבדיקת כושר גופני של מועמד ליחידה, אלא גם לבדוק אמינות בדיווח; הוא היה מודע למרחק ולזמן הריצה המשוער.

רצו איתי ירון כהן שרצה לשייטת; עודד רובנר, מהבודדים שנגררו נגד רצונם עד חצרים, התעקשו ואמרו לא לקורס טיס ובסוף מתו בגדוד 890; ויובל בוטרימוביץ אלוף הארץ במשוכות שנפצע בקרב החרמון. בי"ב בילינו בעיקר בדיג צלצל בחופי פלמ"חים והבונים. התוצאות ניכרו בבחינות הבגרות והורידו את הממוצע המיתולוגי של בליך.

בחופשות לקחו אותנו לתל נוף לראות צניחות. בפלמ"חים ירינו במטווח בקלצ'ניקוב. אחרי פעולת כראמה הכושלת ב־1968, ישבנו בחצר סביב המפקדים במרחק מכובד אך בטווח שמיעה, ולמדנו מה באמת קרה ולא מאת הכתב הצבאי איתן הבר שבעצת דב יודקובסקי, העורך המוערך של "ידיעות", קנה בית בשכונה כדי להתקרב למקורות.

בשבת חורפית אחת ב־1973, חצי שנה לפני המלחמה, אירחו הוריי בחצר כמה שכנים לסיר חמין מסורתי, דלק מוצק לימים קרים. סביב הסיר אני זוכר את דני מט הגבוה והמזוקן, מפקד חטיבת הצנחנים; את חקה חופי, אלוף פיקוד הצפון רחב הכתפיים, המוצק והשתקן; ואת אורי שגיא הצנחן המשופם. חלפו כמה חודשים, פרצה מלחמה, וחקה מהחמין נראה - על פי עדות רפאל איתן - "שוכב על מיטת שדה במוצב הפיקוד שלו בהר כנען כשהוא ממלמל הכל אבוד, הכל אבוד". איני מאמין לרפול, אבל כך טען. דני מט גייס את כל עוז רוחו וצלח ראשון את התעלה בראש חטיבת הצנחנים לאפריקה.

ארבע שנותיי בבליך היו בלתי נסבלות. סבל ארוך ומתמשך, התעמרות ממסדית בוטה בזכויות האזרח בשבתו כתלמיד, התנגחות בלתי פוסקת של נער צעיר בקלגסות חינוכית גרועה מסוגה. סגנית המנהל תמר בלום צדה אותנו כמוכי כלבת. הקרב המטומטם על הזכות לשיער ארוך והאופן המביש שבו מדדה, בסרגל למיטב זיכרוני, מצווארון חולצת התכלת של התלבושת האחידה וגרמה לנו להרטיב את השיער ולהחביא אותו מאחורי האוזניים. את תחנת השידור שהקמנו להפסקות, צנזרו בערך כמו האמריקאים ששרפו תקליטים של הביטלס אחרי האמירה ההיא של לנון על ישו. הרשו לנו עד אריק איינשטיין ושות' במחווה מתירנית. שיר של קרידנס הביא עלינו את הרצל למדן המנהל מגובה בתגבורת מחדר מורים ויחד הם החרימו את טייפ הקלטות. שנאתי כל רגע.

כרזת ''הטנגו האחרון בפריז'' (צילום: ללא קרדיט)
כרזת ''הטנגו האחרון בפריז'' (צילום: ללא קרדיט)

בתמונות המחזור אנחנו נראים מוזרים ומצחיקים. זה טיבם של צילומים כאלה, אבל הן לא הבהירו כמה שונים ואחרים היינו. לא ניכרה בהם ההתפלגות האידיאולוגית. את ההבדל בין מי שהוציאו את הנשמה להיכנס לכושר טרום־צבאי ובין מי שהאזינו לג'יימס טיילור וקט סטיבנס וחלמו על ארצות רחוקות, הרים גבוהים ומישורים רחבים שאינך יכול לחצות אותם ביום אחד. תמונות המחזור לא הראו את שרירי הרגליים המפותחים לעומת הרופסים ולא את העובדה שהקרביים לא היו מאזינים מובהקים של דילן. קונצנזוס הטעם המוזיקלי היה בין הביטלס להוליז. מישהו זכר אותי כ"מבקר חמור מאוד של להקת בית הספר. היית עומד בפאתי הבמה וסופר את התיבות של סולו התופים ב'אינה גאדה דה וידה'". זיכרון שאני מכחיש בתוקף. בעיקר בשל טינתי המתועדת לאיירון בטרפליי, להקה כבדה מדי וסתמית.

בליך אינו מתויק אצלי כטובים ורעים אלא כנורמטיביים ולא. מבחינה פוליטית, לקראת סוף שש שנות האימפריה, קשה להאמין כמה כוחניים, אימפריאליסטיים וימניים היו תלמידי בליך; וזה מבלי לפגוע בירון סחיש, פישלוב ואחרים. והייתה גם מערכת עיתון אבל אני יכול להסתדר מבלי להידרש ליואב קרני, יגאל שוורץ ואחרים. הריב הזה כבר התקיים.  

הגענו ל"ווילה" ברמת חן מדירה ברחוב מודיעין ברמת גן עם כספי פיצויים שקיבל אבי מתאונת עבודה קשה. הוריי בנו בית על חצי דונם. הצפיפות ברמת חן לא עומדת בשום מבחן של איכות חיים. בית מוקף רצועה דקה של דשא ושכנים סמוכים מדי שיכולת לשמוע אותם מעלעלים בעיתון בשירותים. מאז רמת חן אני מתעקש על שירותים גדולים. קירות השירותים ברמת חן נגעו בכתפיים ואת הדלת החזקת סגורה עם הרגל. תחושת הניכור התחילה בבית. עם תקרת הבטון החשוף על הראש. המיטה הקצרה שהאריכו עבורי עם מדף. והחצר הפנימית ששרדה חורף אחד לפני שאטמו אותה.

לא היו לי חברים, היו חברות. אני לא מתרברב כקרסביץ, אלא מציין עובדה. חוץ מהדי, חברי כאח לי, שיחד הגענו לגרעין יד חנה ולשארית חיינו המצולקים, הייתי עם בנות. בניגוד להדי, שכל כדור היה בעיניו רימון ללא נצרה, שיחקתי כדורגל וכדורסל. לא בהרכב פותח אבל שיחקתי. כשרון גילעם לקח אותי לחבל העבה שהשתלשל מתקרת אולם ההתעמלות, לא הבנתי אם הוא רוצה לתלות אותי או שאטפס עליו. גם חמור העור הילך עליי אימים. והגשטאלט המטומטם הזה של הכנה לצבא. שם נפרדו דרכנו: בליך ואני.

במיוחד אהבתי את רחוב ישעיהו. בקצה בועז ניקריטין ששרק את "הטוב, הרע והמכוער" כמו אניו מוריקוני לפני שהפך עילוי טניס; רות דווידזון כשני בתים ממנו; ממול רוני והחברות בינינו; ובקוטג' לידה דפנה, שלהיות איתה בקשר היה חיים כערגה. כשלא הייתי בזוגיות, ישבנו עגמומיים בדירה של בן־עמר, שותים מהבר של אביו את הליקרים המרים המשמשים לקוקטיילים ושמענו בלוז. בעיקר ג'ון מייל. אינני טוען שלא היינו מוזרים. לכן היינו הראשונים לברוח מרמת חן. מיום הגיוס ב־26 ביולי 1972, לא גרתי בבית לדאבון לב הוריי. הייתי מאוהב.

ממרחק הזמן זה היה כנראה אירוע מוחי. אין לי הסבר אחר למה שנקרא "חידון הצנחנים". לא מבין כיצד נקלעתי אליו ושיננתי את כל פעולות התגמול והמיתלה. גם לא את המקום הרביעי בתחרות ואת ספר הצנחנים עם כנפי צניחה כסופות צמודות לקטיפה האדומה שקיבלתי בלחיצת יד אמיצה מחקה חופי. זה היה קו השבר וזמן להפעיל את כיסא המפלט. לפעמים חייב אדם לקחת אחריות לגורלו אפילו אם זה מייתר אותו בסביבתו הקרובה.

הדי כתב את זה טוב יותר: "מגיל עשר גדלתי ברמת חן ולמדתי בבית הספר היסודי 'רמת חן' ובתיכון 'בליך' והייתי בשבט צופי רמת חן. כל המוסדות הללו, פורמליים ובלתי פורמליים, היו פרה־מיליטריסטיים וחינכו אותנו למות בשביל המדינה. עד היום כשאני עומד דום בצפירה ביום הזיכרון בראש מורכן, אני מרגיש שבגדתי במוסדות הללו כולם. לא הגשמתי את החלום ולא עמדתי במשימה. עובדה - נשארתי חי".

בית הספר היסודי היה הרבה לפני יציקת המטריצות החברתיות והגמוניות שאינן מודעות להגמוניותן. הדמגוגים העכשוויים לא היו שורדים אותם. היה בית ספר ארנון, שבו למדו ילדי רמת השקמה, כפר שלם ומה שנקראו "מעברות". והיה בית ספר רמת חן ברחוב רמת חן בשכונת רמת חן, שלמדו בו בעיקר ילדי רמת חן. ילדי שיכון הצנחנים הלכו לארנון והתערבבו עם חבורה קשוחה. חילופי מהלומות היו דבר שבשגרה. מרט, מיכאלי, קליין, שניידר, ילין, מט ומחניימי היו צריכים להסתנכרן עם כחלון, ארביב, שרעבי, בן טולילה, אבייט, זלוף וברנס. זה לא היה מיזוג ידידותי ואגרופים עפו דרך קבע. חיבבתי את יהודה כחלון ואהבתי את שאול זלוף ז"ל, חברי כאח לי. שלום שרעבי מכיתתי הפך לימים ראש אגף בשב"כ.

משם הגענו לבליך שהקרנת האדנות שלו מטעה. ברמת חן גרו בעלי מקצועות חופשיים, אנשים בתחילת דרכם לעצמאות כלכלית. אבל בבליך למדו גם מי שהוריהם היו אנשי צווארון כחול. אנשים שעבדו עם הידיים. הורי חבריי הטובים, משה ארוך ובצלאל וייסבלום, היו פועלי בניין, והדחיפה למצוינות מהבית הביאה את ארוך להיות רופא נחשב ואת וייסבלום (ליבנה) לבנקאי מכובד.

מטבע הדברים בשיכון הצנחנים התחככנו מילדות עם צבא ומוות. השכן אריק רגב, מפקד חטיבת הבקעה יפה התואר, נהרג במרדף עם גד מנלה. השבעה בביתו מול עיני המשפחה והחברים יבשים מדמעות והפה חשוק, הייתה צריבה תודעתית ומחנכת לאיפוק בנוכחות המוות. איפוק וקשיחות שבאו לביטוי כאשר הגיע תורנו להילחם ולעמוד מעל קברי חברינו. מותם של שכנים בשדה הקרב הקשיח את הלבבות הצעירים וניתב אותנו, כמעט ללא מנוס, ליחידות הקרביות ביותר. כך הוסללנו לשירות קרבי ולקצונה מעל ומעבר, גם מעבר לנורמות המהוללות של ההתיישבות העובדת בעמק יזרעאל. כל מי שהשתתף במלחמה כמעט ללא יוצא מן הכלל, נפצע, נפל בשבי, נעדר או נהרג. ויש מטומטמים שמכנים אותנו "פריבילגים". בתי הקברות הצבאיים, אומר באיפוק, מלאים בעיקר בקצינים מישראל הראשונה והפריבילגית.
 

לפני 30 שנה בערך הסכים אלי רונן, מבעלי מסעדת "אצל רונן" עם אחיו ג'קי, בכיכר מלכי ישראל 5 בתל אביב, לדבר איתי על אנשי הצבא שסעדו על שולחנו. נערים כמוני לא ידעו איפה היה ראשם של המצביאים באותם ימים. היה הרבה "בדיעבד" בחיינו ו"אילו ידענו". הפשט היה שאלופי צה"ל אהבו אוכל טוב; עזר ויצמן, מוטי הוד, אברהם בוצר, זאב אלמוג, אברשה טמיר, שמואל גורודיש, רחבעם זאבי, אריק שרון, דוד אלעזר, אברהם אורלי; אלה השמות שרונן שלף בסיעור זיכרון ראשון. היו אחרים.

מאוחר יותר ולא כולם, למדנו שבמטכ"ל הלכו על הזלילה הגדולה כולה. הם לא אכלו כדי להתאבד ולא מתו בסערת נפיחות, אבל היו נשים ודירות זיונים והיו מי שידעו איפה היה מי ערב המלחמה. גם אנחנו לא טמנו ידינו בצלחת. בשבתות ניווט אבי את ה"פורד מווריק" הירוקה שלו, המכונית החדשה היחידה בחייו, ל"אולימפוס", "אצל יונתן" וארנולד בניש מלך החצילים.

"אצל רונן" נפתחה ב־1966, ואחרי ששת הימים אימצו האחים את שייטת 13 וטייסת קרב אחת. לאמץ, אמר רונן, משמעו היה לשתות, לאכול וליהנות מהכיף של העורף. זאת כנראה הגרסה המכובסת. אחרי הפעולה באי גרין הוזמנו החיילים בפיקוד שאול זיו, לערב על חשבון הבית. רונן היה חבר מרכז רפ"י ואיש של דיין. מי שחושב שאלופי צה"ל לא עסקו בפוליטיקה אצל רונן, אינו יודע מה הוא סח.

יום אחד הגיע גנדי ברכבו הצבאי היישר ממרדף בבקעה, חנה על המדרכה, השאיר את הנהג במכונית עם מכשיר קשר פתוח והתיישב לאכול. ג'יפ משטרה שעבר במקום התעלם מצבע החאקי ורצה לגרור את המכונית. גנדי הזהיר את השוטרים שלא יעזו. על פי אגדה אורבנית, נשלף אקדח ונורתה ירייה באוויר, לא מכיוון המשטרה. השוטרים השאירו את הפלימות' על המדרכה. צה"ל שוב ניצח. באותו שבוע הוגשה שאילתה בכנסת בנושא. לרונן היה זיכרון מעומעם מהאירוע; הוא טיגן צ'יפס במטבח.

פעם או פעמיים ישבתי בסטקייה של רונן יחד עם אבי ועם חברו הטוב אברמל'ה ארנן מייסד סיירת מטכ"ל. איני זוכר במיוחד את השיחות, אבל מה שמשך את תשומת לבי היה שלט בולט על הקיר: "טייסים וצנחנים אוכלים בחינם. קרביים - חצי מחיר. ג'ובניקים - אין כניסה".

בערב יום כיפור יצאנו לרגילה ראשונה אחרי חצי שנה. הוריי היו בביקור ראשון בניו יורק והייתי לבד בבית. בשבת לפני הצהריים העיר אותי רעש של מכוניות. נרעש ואובד עצות עמדתי על שביל חלוקי הנחל של אמי עם הקלצ'ניקוב ששאלתי מחבר כדי להיראות טוב בחופשה. אולי בתחתונים. התקשרו מהבסיס והורו לנו להתייצב מיד בנקודת האיסוף בתחנת רכבת צפון בארלוזורוב. בזמן שלבשתי מדים דפקה השכנה ממול בדלת והתנדבה להסיע אותי. אני זוכר את הנסיעה המבוהלת בטריומף הפתוחה שלה ואת העובדה שתל אביב זרמה כמו ביום חול.

צפירת האזעקה של שתיים בצהריים קדחה חור חלול בבטן. באוטובוס ישבו כבר כל הגרעינים מפלס. חלק נראו מבוהלים כהוגן; חלק פטפטו מעצבים. בעיקר אני זוכר משהו שאמר מישהו פוליטי וערני מהגרעין שלנו. שנאתי אותו על האמירה ההיא כי באותו יום הייתי אבי בן ה־17 מתגייס לבריגדה היהודית. לפעמים חינוך הוא מה שקיבלת בבית ולא מה שגלגלת בתוך העטיפה של "גלות ברחוב הראשי". "אני לא יודע מה קורה", הוא אמר, "אבל מגיע לנו". היום אני משוכנע שהגיע לנו. כעת אני גם יודע למה.
 

פריצת המלחמה תפסה אותי משחק כדורסל בבה"ד 1. המשחק הופסק כאשר מפקד בה"ד חיים בנימיני פקד עלינו: "תעלו עם מאג"ים למגדלי התצפית. ייתכן שהליקופטרים מצריים בדרך אלינו". נדהמנו. רצנו לתפוס עמדות. למחרת ירדה הפלוגה לסיני ובמהלך הקרבות נשחטה בעיר סואץ. מי ששרד וחזר אחרי שלושה שבועות לבה"ד 1, מצא עכברושים בגודל חתולים שהשמינו מהאוכל שאגרנו ליום כיפור. שלוש פלוגות צומצמו לאחת.

הטייס מיקי שניידר הופל ועונה בכלא אל־מאזה ליד דמשק; ירון מט הטנקיסט שכב פצוע בתל השומר, עיטור המופת בדרך; שלמה בידץ נהרג בהפגזה במצרים שעות ספורות לפני הפסקת האש. אכן חושלנו.