פתיחת שנת הלימודים הזכירה לי שני מורים שלא אשכח לעולם

1. שלום נכדנו האהוב, עשהאל. אנו, סבתא וסבא שלך, נרגשים מאוד שאתה, הנכד הצוציק שלנו, זה שרק אתמול נולד, הולך פתאום לבית הספר, לכיתה א’. רק דבר אחד מטריד אותנו: אתה בטוח, עשהאל שלנו, שאתה בן 6? הרי רק אתמול נולדת, ופתאום בן 6? מהי קפיצת הדרך והשנים המוזרה הזאת?

בכל מקרה, אנו מברכים אותך שתצליח בלימודיך ותעשה חיל ברכישת דעת והשכלה – יש לך כישורים מתאימים לכך - ורק בקשה־הצעה אחת יש לנו: בבית אנו מכנים אותך עשהאל המנהל. זה גם חרוז וגם נכון. יש לך נטייה להתערב ולנהל עניינים שונים בבית וגם לחנך את אחותך הקטנה. אבל בבית הספר, חשוב מאוד שתדע, יש כבר מנהל אחד, מוסמך ומנוסה, עם תואר דוקטור אפילו, ולא כדאי שתדחוף את אפך לענייניו. וגם למוריך הנח לעשות את מלאכתם. אתה יכול לסמוך עליהם, הם למדו ללמד, מה שלא בטוח לגבי כל המורים שלנו בילדותנו. ואתה נכדנו, למד ברצינות וביסודיות כפי שאתה יודע, ואין לנו ספק שתעשה חיל בלימודיך ותשכיל מאוד. ואנו, זקניך, נרווה רוב נחת ואושר.

2.מה שמשגע אותי בכל פעם שאחד או אחת מנכדינו־נכדותינו או נינינו־נינותינו הולכים לכיתה א’, הוא שהוריהם והסבים והסבתות שלהם, ואנו בכלל זה, עושים מזה חגיגה רבתי בל תישכח. אני איני זוכר כלל את היום הראשון שלי בבית הספר. לא זוכר שום חגיגה ושום התרגשות מיוחדת של הוריי ולא מי הוביל אותי לשם. לא זוכר גם מי קיבל את פנינו בבית הספר, אם בכלל, ובקושי זוכר את שמו של המורה שלנו בכיתה א’. זוכר רק שהוא היה מפליק לנו סטירות לחי מצלצלות במשך ארבע השנים שהוא היה “המחנך” שלנו. מכות חינוכיות.

אני מניח שהיום היה מורה אלים כזה עף מבית הספר ואולי יושב אפילו בבית הסוהר. אבל אז, בילדותי, ההורים שלנו, שגם הם הפליקו לנו מדי פעם, קיבלו את ההכאה כאחד מאמצעי החינוך המקובלים, הלגיטימיים והמועילים, ולפעמים אפילו שיבחו את המורה האלים על הביצוע.

שנים לאחר מכן, כשהייתי כבר חייל צה”ל, נתקלתי יום אחד במורה הזה ברחובה של עיר. הייתי במדים, ותת־מקלע עוזי תלוי על כתפי והמורה היה קשיש כפוף קומה, נשען על מקל ומזדחל לאטו. ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי ואיני בטוח אם שמי אמר לו משהו. הסתפקתי בלחיצת ידו הרועדת ובמאמץ להבין את המלמולים שהשמיע. לאחר זמן קצר ראיתי בעיתון מודעת אבל על פטירתו ולחשתי כמתבקש: “ברוך דיין האמת”.

3. את הפיצוי על סבלותינו בכיתות הנמוכות, קיבלנו בשתי הכיתות הגבוהות ז’־ח’, כשזכינו במורה־מחנך אהוב, משכיל ובעל חוש הומור גם יחד. היה תענוג ללמוד אצלו. השיעורים שלו התחילו לא אחת בחידה הקשורה לחומר הלימודים שכתב על הלוח. דוגמה לחוש ההומור שלו הייתה כאשר אמר על אחד התלמידים שהיה חולמני וישנוני רוב הזמן: “על החזה שלו צריך לתלות שלט האומר: ‘נא לנער לפני השימוש’”.